פוסט שני
7/9/2026
הכנסתי את אשכול הבננות אל תיק האוכל התלוי על האופנוע, הודיתי שוב לדודתו של ריקארדו על הבננות הטעימות ויצאתי לדרך. לפניי שש שעות רכיבה.
זו בעצם הרכיבה הראשונה שלי לבד בקולומביה. איני יודע מה מצפה לי, באילו נופים אעבור ואיך נראים הכפרים. הכול חדש, ואני אוהב את זה.
אני נוסע בתוך התנועה הכבדה ביציאה מבוגוטה. בעוד כמה קילומטרים אגיע אל הכביש הפתוח, וככל שאני מתרחק מהעיר התנועה נעשית דלילה.
הנוף הופך לירוק, ומהמורות ובורות בכביש מלווים אותי לאורך הדרך. בדיוק עברתי מדרגה פתאומית בכביש, שלא הייתה לי שום אפשרות לצפות אותה, ואני מחליט לא לרכוב במהירות גבוהה מ־80 קמ״ש.
לפני היציאה כיוונתי את בולם הזעזועים, שבאופנוע הזה מתכוונן ידנית. נראה שהכיוון מוצלח — האופנוע שט על הכביש וכמעט שאיני מרגיש את הבורות.
אני עובר בין חוות בקר וכפרים קטנים, עם בתי עץ בצדי הדרך. מעניין שאני רואה הרבה תרנגולות גם במקומות שבהם אין כפרים. הן פשוט מטיילות להן בשולי הדרך.
בעוד שעה וחצי אגיע לבריצ’רה, עיירה שלא הייתה במסלול שתכננתי. אדוורדו אמר שזו העיירה היפה ביותר בקולומביה ושכדאי לי לראות אותה ואת האזור.
כחצי שעה לפני העיר הנוף משתנה. הכביש מתפתל בתוך עמק ירוק וחוצה עיירה קטנה.
בכיכר האחרונה בעיירה אני חולף על פני עגלות עמוסות בפירות, תירס שנצלה על גחלים ומאכלים נוספים שאיני מצליח לזהות.
הכביש מטפס במעלה ההר. העיקולים חדים ומסוכנים, ואני נצמד לימין כדי להימנע מכלי רכב שעוקפים מולי, גם כאשר אין להם שדה ראייה והם אינם יכולים לדעת אם הכביש פנוי.
ככל שאני מטפס הצמחייה נעשית דלילה. כשאני עובר את גב ההר הנוף הופך לצחיח יותר. מדהים לראות כיצד בתוך קילומטרים ספורים הנוף משתנה מטרופי וירוק לצחיח ויבש.
הינה הכניסה לעיר, עיירה קולוניאלית קטנה במחוז סנטנדר, הנחשבת לאחת העיירות היפות והשמורות בקולומביה. רחובות האבן, הבתים הלבנים וגגות הרעפים בגוונים של אפור ואדום מעניקים לה מראה כאילו השתמרה מתקופה אחרת. בריצ’רה מוגדרת כעיירה, אבל לי היא מרגישה כמו כפר.
לפני שאני מחפש מלון אני רוכב אל המרכז ומתרשם מהאווירה. הרחובות מסודרים ונקיים והשקט מסביב גורם לי להחליט שזה מקום טוב לנוח בו יום או יומיים.
אני מוצא מלון משפחתי עם חניה בטוחה לאופנוע. סינדי אומרת שבעיירה הזו בטוח מאוד, מכיוון שיש בה רק כניסה ויציאה אחת.
אני מחנה את האופנוע מול המלון. החדר שלי נמצא בקומה השנייה ומשקיף עליו. בנוסף, חתול ג’ינג’י שמן, בעל פרצוף מאיים, יושב בחצר וצופה סביבו.
“הוא בטח השומר”, אני אומר לעצמי בצחוק.
אחרי ארוחת הבוקר מחליט להישאר לילה נוסף. את הזמן אנצל לכתיבת הבלוג ולעריכת סרט ליוטיוב.
הזמן עובר מהר וכבר אחר הצהרים בשיטוט ברחובות העיירה אני מגלה עוד רחובות עם ריצפת אבן עתיקה בבוקר שלאחר מכן אור השמש חודר מבעד לדלתות המרפסת. הדבר הראשון שאני עושה הוא לבדוק שהאופנוע עדיין שם. לאחר מכן אני מתקלח ויורד אל ארוחת הבוקר, המוגשת בחצר ירוקה ומלאת צמחים.
“הולה, הולה”, מישהו צועק
אני מביט סביבי, מנסה להבין מי צועק כך בשעת בוקר מוקדמת, ואז רואה שני תוכים גדולים וצבעוניים הקוראים שוב ושוב: “הולה, הולה”.
אני צוחק ומתיישב ליד שולחן הצופה אליהם. עובדת הלבושה במדי המלון מגישה לי קפה שחור, ללא חלב וללא סוכר. אני לוגם מהקפה ומביט בתוכים הצרחניים.
בעל התוכים, השכן המתגורר בבית הסמוך, מגיע ומנסה להשתיק אותם ללא הצלחה.
“זה בסדר, הם לא מפריעים לי”, אני אומר.
“הם מפריעים לאשתי לישון”, הוא עונה.
ארוחת הבוקר מגיעה, ולאחריה אני מוכן להמשיך בדרך.
אני נפרד מבני הזוג שבבעלותם המלון, וגם מהחתול השמן בעל הפרצוף המאיים, ויוצא לשעתיים רכיבה אל קניון צ’יקמוצ’ה, Cañón del Chicamocha, גם הפעם בהמלצתו של אדוורדו.
התוכנית היא לרדת אל תוך הקניון, להגיע לכפר ספיטה, Cepitá, ולאחר מכן לרכוב בחזרה אל אחת העיירות ולמצוא מלון.
ככל שאני מתקדם הנוף משתנה שוב. הצמחייה הטרופית מפנה בהדרגה את מקומה לנוף יבש, שכמעט מזכיר מדבר. לאחר כשעתיים של רכיבה מתגלה לפניי קניון צ’יקמוצ’ה. מהכביש אפשר לראות את עומקו ואת ממדיו העצומים, ובמרכזו זורם נהר.
מכשיר הניווט מסמן לי לפנות ימינה אל דרך עפר,
ירידה דרמטית ומפותלת מורידה אותי מאות מטרים אל תחתית הקניון. לפני שהתחלתי לרדת היו בחוץ 20 מעלות, וכשאני מגיע למטה מד הטמפרטורה בלוח השעונים מראה 38 מעלות.
אני עוצר לצלם את היופי הזה, ולאחר מכן עולה על גשר החוצה את הנהר ומוביל אותי אל הכפר. לצד הדרך אני רואה חלקות שבהן מגדלים ירקות וטבק.
אני רוכב אל הכיכר המרכזית של הכפר ומחנה את האופנוע ליד הכנסייה.
“אסתובב קצת ברגל, אטייל ברחובות ואז אמשיך”, אני חושב לעצמי, וכך אני עושה. אבל השלווה והריחוק מהעיר, מהכבישים ומהרעש קורצים לי. בכפר יש כמה חנויות מכולת, מספר מסעדות פשוטות ותחנת משטרה קטנה הצמודה לכנסייה גדולה.
פתאום כבר לא מתחשק לי להמשיך היום.
אני נכנס למסעדה סמוכה כדי לאכול. בזמן הארוחה אני שואל את בעלת המקום אם היא מכירה מלון בסביבה.
איני מצליח להבין את תשובתה, ולאחר כמה רגעים מגיע אדם שמראה לי היכן נמצא המלון, או ליתר דיוק ההוסטל, ממש בצמוד למסעדה.
תמורת עשרה דולר יש לי חדר עם מקלחת ושירותים. המקום פשוט ובנוי בצורת פטיו, עם פינות ישיבה ומטבח שבו אפשר להכין אוכל.
אני לוקח חדר ללילה אחד, מחליף את בגדי הרכיבה ויוצא אל מרכז הכפר.
אנשי הכפר חברותיים מאוד. הם אומרים שלום, שואלים מהיכן אני ומאיפה הגעתי עם האופנוע.
כיף לי כאן. האווירה נעימה והאנשים מדהימים.
שלט שעליו כתוב “מסעדת דוניה”, עם חץ, מכוון אותי אל המקום. שביל עפר מוביל אותי אל מדרגות העולות למסעדה.
טוב, זו לא בדיוק מסעדה. זו מרפסת ובה שולחנות אוכל. בדרך אליהם אני חולף על פני המטבח. אישה בעלת הבעה רצינית ומטפחת על ראשה נשענת על חלון המטבח וממתינה להזמנה שלי.
המרפסת מתמלאת בסועדים נוספים, ואני חושב לעצמי שזה כנראה מקום טוב אם גם המקומיים מגיעים אליו.
אני מסיים לאכול ונדהם מהמחיר הנמוך. חמישה דולר בלבד לארוחת ערב.
מחר אקום מוקדם ואצא לדרך.
בשש בבוקר אור חודר לחדר ומעיר אותי וחושב: אולי אשאר עוד לילה?
נדרשות לי בדיוק כמה שניות כדי להחליט שאני נשאר.
במטבח של ההוסטל יושבים זוג מקומיים מול מחשבים ניידים, ונראים מרוכזים בעבודתם.
אני מתיישב על הספה מולם. הבחור פונה אליי ואומר: “אתה יכול להצטרף אלינו? היא רוצה לתרגל את האנגלית שלה.”
“בטח”, אני עונה ומתיישב לידם, סביב השולחן.
אנחנו מדברים באנגלית, והם מספרים לי שהם אינם זוג. הם גרים בעיר המרוחקת שעה וארבעים דקות מהכפר והגיעו לכאן לצורכי עבודה. שניהם מהנדסים ועובדים בפרויקט ממשלתי המתבצע בכפר.
אני שואל אם הם יודעים היכן נמצאת המרפאה.
“אני צריך להוציא תפרים”, אני מסביר.
הם מציעים לבוא איתי. כשאנחנו מגיעים למרפאה, הם מדברים עם האחות ומסבירים לה מה אני צריך.
האחות שואלת אם יש לי ביטוח רפואי. אני משיב שיש לי, אבל אשלם במזומן.
“ששת אלפים פזו”, אומרת פקידת המרפאה.
האחות קוראת לי להיכנס לחדר.
“תוריד את החולצה, בבקשה”, היא אומרת.
היא בודקת את הפצע ומוציאה את התפרים.
“רגע”, היא אומרת ויוצאת מהחדר.
כעבור זמן קצר היא חוזרת עם הרופא. הוא בודק את הפצע ומורה לה לחטא אותו, למרוח משחה אנטיביוטית ולכסות אותו בפלסטר.
כשאני יוצא מהחדר, ריקארדו והיידי ממתינים לי על ספסל בחדר הקבלה. אנחנו חוזרים יחד אל ההוסטל, ושם הם מציעים שנלך לעבוד בספרייה של הכפר. ריקארדו אומר שהכניסה חופשית ושזה המקום היחיד בכפר שיש בו מזגן.
לאחר מנוחת צהריים קצרה אנחנו הולכים אל הספרייה. אני נהנה מהחדר הקריר וצופה בילדים המשחקים עם שני כלבים.
בערב אנחנו נפגשים שוב במסעדת דוניה.
בשבע בבוקר אני קם להתקלח וחושב על אריזת האופנוע ועל היציאה לדרך. ואז עולה בי המחשבה: למה לא להישאר עוד לילה?
תוך כדי המחשבה אני כבר מחליט להישאר.
את היום אני מעביר בבית הקפה, בקריאה ובכתיבה.
בדרך לחדר אני נכנס למכולת שמתחת לבית הקפה. המוכרת כבר מכירה אותי. הגיעו בננות טריות, ואני נותן לה אשכול לשקילה.
בהמשך אני חולף על פני השוטרת, שגם היא כבר מכירה אותי, והיא מברכת אותי בערב טוב.
במסדרון ההוסטל אני פוגש את הבחור המתגורר בחדר הסמוך. הוא אומר לי שלום בחיוך גדול.
“ראיתי אותך במרפאה”, אני אומר לו.
“כן, אני רופא השיניים של הכפר”, הוא משיב.
הוא מתגורר בעיר המרוחקת שעה וחצי מהכפר. בכל יום שני הוא מגיע לכאן, וביום שישי חוזר לביתו.
בזמן שהוא אורז את האופנוע שלו הוא מספר לי שהוא מוונצואלה ושהתחתן עם אישה מקומית, שגם היא רופאת שיניים.
אנחנו מחליפים מספרי טלפון והוא יוצא לדרכו.
בערב אני חוזר לאכול במסעדה שבה אכלתי ביום הראשון ופוגש שם את הרופא מהמרפאה.
אני מתיישב לידו, ואנחנו מדברים על הדרך שעשיתי מלוס אנג’לס ועד לכאן ועל החיים בכפר.
בשש בבוקר אני שוב חושב אם להישאר לילה נוסף.
אבל לא. היום אני יוצא לדרך.
הדרך היוצאת מהכפר נראית יפה מתמיד. אני מטפס במעלה הקניון, מגיע אל הכביש הראשי ופונה שמאלה.
בדרך אני עוצר לקפה ופוגש שלושה רוכבים שנותנים לי טיפים להמשך. אחד מהם נותן לי את מספר הטלפון שלו למקרה שאזדקק לעזרה, ואני ממשיך אל העיירה צ’רלה, Charalá, בדרכי לפאיפה, Paipa, המפורסמת במעיינות החמים שלה.
כמה קילומטרים אחרי צ’רלה מכשיר הניווט מסמן לי לפנות ימינה אל דרך עפר. אני חוצה גשר מעל נהר וממשיך בדרך, עד שאני מגיע למחסום. אישה המכוונת את הנהגים מסמנת לי לעצור בצד ולהמתין.
חצי שעה עוברת, אחריה עוד חצי שעה ועוד אחת, ואני מבין שאיאלץ לרכוב בחושך.
מהאנשים הממתינים במחסום אני מבין שאורכה של הדרך הוא 87 קילומטרים. כשהמחסום נפתח אני ממשיך לרכוב, מטפס בדרך העוברת בין כפרים ובתוך נוף המשתנה ללא הרף.
אני מנצל את האור האחרון ומגביר את המהירות, משאיר מאחוריי שובל של אבק. מד הגובה מראה שאני נמצא בגובה של 3,000 מטרים.
את הקילומטרים האחרונים אני רוכב בחושך וחושב על כל האזהרות שקיבלתי שלא לרכוב בשעות הלילה.
אין לי אפשרות אחרת מלבד להמשיך עד לעיר ולמצוא מקום לישון.
בחשכה מוחלטת אני מגיע לפאיפה ומוצא מלון שמאפשר לי להכניס את האופנוע פנימה.
זה היה יום ארוך, ולמרות שכבר עשר בלילה אני חייב קפה ומשהו קטן לאכול. אני יוצא אל הרחוב, מוצא בית קפה ומתענג על כל לגימה.
בשש בבוקר אני מתחיל לארגן את האופנוע. בזמן שאני הולך הלוך ושוב עם הציוד, אישה מבוגרת מוזגת לי קפה. אני חושב שיהיה רעיון טוב לבקר באחד מאתרי המעיינות החמים של העיר לפני שאצא לדרך.
לאחר תשע דקות רכיבה אני מגיע למקום מסודר, משלם בכניסה ונכנס אל המים החמים.
“זה טוב לשרירים”, אני חושב לעצמי.
אולי אקח גם עיסוי?
זה בדיוק מה שאני עושה. שעה של עיסוי משחררת את כל השרירים התפוסים לאחר יום הרכיבה הארוך, וגורמת לי להחליט לדחות ביום נוסף את הרכיבה אל אזור הקפה של קולומביה.
