דרום אמריקה – פוסט ראשון
דרום אמריקה
פוסט ראשון
27.8.2026
בתאריך 25.4.2026 סיימתי את החלק הראשון של המסע, מלוס אנג’לס לפנמה. מכיוון שאין דרך לחצות את הג’ונגל שבין פנמה לקולומביה, יש לי אפשרות אחת – הטסת האופנוע לבוגוטה שבקולומביה. האפשרות להשיט אותו לא באה בחשבון מבחינתי.
זמן טוב לעשות הפסקה ולבקר את המשפחה.
את האופנוע השארתי במחסן בשדה התעופה, שמטפל בכל הבירוקרטיה מול הרשויות.
27 באוגוסט הוא התאריך שבו החלטתי להמשיך את המסע אל קצה היבשת.
ארבע וחצי שעות טיסה מתל אביב למדריד, שש שעות המתנה לטיסה אל בוגוטה ועוד תשע וחצי שעות טיסה.
שש בבוקר. המטוס נוחת בנמל התעופה הבינלאומי של קולומביה. בהמלצת תאו, הבעלים של המחסן שאחסן לי את האופנוע, לקחתי מלון כארבעה ק״מ משדה התעופה. האופנוע אמור להגיע בטיסה בשעה שתיים בצהריים.
בעל המלון שלח את אשתו לקחת אותי מהשדה. בדרך למלון אני שואל אותה אם יש עוד רוכבים כמוני במלון. היא אומרת שבשבוע שעבר היו שני רוכבים אמריקאים ושיש רוכב אחד במלון.
אנחנו מגיעים למלון ואני שואל שוב על הרוכב. בעלה מסביר לי שלפני שלושה ימים גנבו לו את האופנוע. מסתבר שהרוכב האמריקאי רצה למכור את האופנוע ופרסם אותו בפייסבוק.
הוא נפגש עם הקונה שביקש לבדוק את האופנוע, ומאז הקונה נעלם איתו.
זה הכניס אותי לדריכות ולדאגה שגם ככה קיימת. זו הפעם הראשונה שלי בקולומביה, וכחלק מההכנות למסע ערכתי בדיקות לגבי הביטחון האישי ומצאתי לא מעט סיפורים, אבל מידע קונקרטי לא מצאתי. רק אזהרות מסע.
אני רוצה להישאר כמה ימים במלון כדי להתרגל לגובה של העיר – 2,600 מטר מעל פני הים.
בינתיים אארגן את האופנוע למסע. צריך להשלים קניית ג’ריקן דלק ספייר, במקום זה שאבד לי בקוסטה ריקה.
השעה שמונה בבוקר.
אני אוכל ארוחת בוקר במלון והולך לישון. בכל זאת, 22 שעות בשדות תעופה ובמטוס עייפו אותי מאוד.
אני מכוון שעון לשעה אחת בצהריים, ובשעה שתיים קבעתי עם העובד של תאו לשחרר את האופנוע מהמכס. זה חלק מהשירות שהוא נותן.
השעון מצלצל. לרגע אני לא מבין איפה אני נמצא. אני נכנס להתקלח, ובעל המלון מסיע אותי לשדה, שבו אני פוגש את העובד של תאו, שכבר החל את הליך השחרור.
לאחר שעתיים אני פוגש את האופנוע בבניין המכס.
האופנוע מוכן, משוחרר מהמכס. תאו, כחלק מהשירות, דאג לביטוח חובה. לא ידעתי על הביטוח, וכששאלתי אותו איך עושים ביטוח, הוא אמר שכבר יש ביטוח. איזו הפתעה נעימה.
אני רוכב אל המלון. מיד נורה אדומה מהבהבת בלוח השעונים ומודיעה בכיתוב על חוסר אוויר בגלגל הקדמי. אני עוצר מיד לנפח, אבל הנורה ממשיכה להבהב.
מחר ארכב למוסך BMW לבדוק.
עוד כמה סידורים ואני הולך לישון.
תשע בבוקר. אני רוכב אל המוסך תוך כדי למידת תרבות הנהיגה. הנורה והכיתוב „עצור מיד” מלווים אותי לאורך כל הדרך.
עוד לא דוממתי את המנוע ועובד המוסך יוצא אליי. אני מסביר לו את התקלה והוא מבקש לקחת את האופנוע אל תוך המוסך.
חשש עולה בי שהאופנוע לא יחזור, לאור מה שקרה לאמריקאי במלון. אני מרגיע את עצמי שזה מוסך BMW ושיש לו תג עובד, ומנסה להשתלט על המחשבות.
אחרי חצי שעה הוא חוזר ואומר: „התקלה תוקנה”. המזכירה מגיעה עם כוס קפה ומניחה אותה על השולחן.
„איפה משלמים?” אני שואל.
„לא, זה לא עולה. אתה רוכב בעולם, זה לא עולה”.
הרגשה טובה מציפה אותי, ולא בגלל שלא אצטרך להוציא כסף. החום והרצון לעזור הם שהופכים את קולומביה למקום נעים.
אני רוכב אל חנות לאביזרי אופנועים לאחר חיפוש בגוגל. החנות נמצאת במרכז העיר. כעשרה מיליון איש יש בבוגוטה. התנועה צפופה, אבל אני לא מרגיש אגרסיביות של נהגים בכביש.
אני מחנה את האופנוע על המדרכה, צמוד לדלת הכניסה לחנות, ושואל את העובד שיוצא לקראתי אם בטוח להשאיר אותו פה.
„כן, בטח”, הוא עונה.
„יש ג’ריקן”, בעל החנות עונה. אני רואה גם מזוודות וקופסת כלים, בדיוק מה שחיפשתי לאורך הדרך ולא קניתי בגלל המחיר היקר.
„450 דולר”, הוא אומר. עוד לא הספקתי להגיד „לא, תודה”, והוא מוסיף: „בגלל שאתה רוכב את היבשת, זה יעלה לך 250 דולר”.
„מעולה”, אני אומר.
בזמן שאני ממתין אני מדבר עם אדוורדו, שגם הוא הגיע לסדר משהו באופנוע.
אני שואל אותו על מקום עם אוכל קולומביאני והוא מציע לקחת אותי למסעדה עם אוכל בסגנון פסיפי.
„האופנוע מוכן”, אומר לי בעל החנות ומוסיף: „אתה הולך לאכול במקום הכי טוב בבוגוטה”.
אנחנו רוכבים ברחובות בוגוטה העמוסים ומגיעים למסעדת שוק עם שולחנות פלסטיק.
אני מסתכל סביבי ורואה מנות על השולחנות שמגבירות את תאבוני.
יש הכול, אבל בעיקר דגים בסגנונות שונים.
מרק דגים מגיע כמנה ראשונה. אדוורדו מסביר שתמיד מגיע מרק עם הארוחה. דג מטוגן וטעים להפליא מגיע מיד אחרי.
„אני צריך להחליף צמיג”, אני אומר לאדוורדו. „יש לך מושג היכן אני יכול למצוא?”
אדוורדו חושב קצת ואומר: „כן, סע אחריי”.
אנחנו מגיעים לחנות צמיגים. אני בוחר זוג צמיגים, ולמרות שהיום יום שבת והעסקים ברובם כבר סגורים בגלל השעה, הם מחליפים לי צמיגים.
אדוורדו מציע לרכוב לתצפית מעל העיר. ברור שאני מסכים, ותוך כדי רכיבה אני חושב כמה טוב שהכרתי את אדוורדו. הוא מראה לי את העיר ונותן לי מידע חשוב על קולומביה, מה שהופך את תחילת המסע לחלקה ובטוחה.
כבר חושך ואנחנו מגיעים אל המקום הגבוה שצופה אל בוגוטה.
מפה אפשר לראות כמה גדולה העיר, ואני חושב על עשרת מיליון האנשים שחיים בה.
ברים ומסעדות מלאים בצעירים ובזוגות ששותים בירה וצופים אל אורות העיר.
השעה תשע בערב. לפני שאנחנו יורדים מההר, אדוורדו מציע לרכוב מחר למקום יפה מחוץ לעיר. CASCADA LA 70.
השם לא אומר לי כלום.
„בטח”, אני אומר.
אנחנו קובעים להיפגש בשעה שבע בבוקר במקום שאדוורדו שולח לי בוואטסאפ.
יש לי חצי שעה עד שאגיע למלון. בינתיים בעל המלון שולח לי הודעה ושואל: „הכול בסדר?” הוא דואג כי לא הייתי במלון כל היום.
כשאני מגיע, אחרי חצי שעה, אני מדבר קצת עם בעל המלון ועולה לישון.
בשעה שבע ושלושים אני מגיע לנקודת המפגש ולא רואה את אדוורדו. בדיוק הוא מתקשר.
„דודה שלי הזמינה אותנו לארוחת בוקר”.
הוא שולח מיקום שמביא אותי, אחרי שמונה דקות, אל ביתה.
אני מזהה את האופנוע של אדוורדו חונה ליד ומדומם את המנוע.
„היי, הראל”.
אני מביט למעלה ורואה את אדוורדו מסמן לי מהחלון להיכנס מסביב.
העלייה במדרגות הבית מכניסה אותי אל ביתה של דודתו. על השולחן מונחות שתי צלחות מלאות בפירות: מנגו, קיווי ואננס. דודתו לוחצת את ידי ואומרת, עם חיוך רחב, שהיא שמחה שבאתי.
בזמן שאנחנו אוכלים את הפירות, היא מכינה ביצים מקושקשות. היא מגישה לנו קפה קולומביאני מעולה ואנחנו נשארים עוד כחצי שעה בשיחה על החיים ובכלל.
„הבננות ממש טעימות”, אני אומר, והיא מגישה לי עוד.
„זמן לצאת לדרך”, אומר חברי החדש.
אנחנו רוכבים על הכביש הראשי.
אחרי שעה של רכיבה פונים ימינה. הנוף משתנה ומזכיר לי ג’ונגל ירוק וסבוך. מפלי מים מלווים אותנו מימין, ומשמאל זורם נהר לאורך הדרך.
ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו נכנסים אל תוך עמק שמשני צדדיו הרים ירוקים וענקיים.
„אנחנו רוכבים בהרי האנדים”, אני חושב לעצמי.
הדרך הופכת לדרמטית ומוקפת במפלי מים מכל כיוון.
אנחנו עוברים גשר שתחתיו נהר רחב. אני מביט ימינה ורואה איך הנהר חודר את ההרים. אנחנו עוצרים לצלם, ומיד אחרי הגשר פונים ימינה אל כביש עפר שעובר בתוך מנהרת סלע, שמים זורמים מתקרתה.
ביציאה מהמנהרה, בצד ימין, מפל גבוה ומרשים.
„בהמשך יש מסעדה”, אומר חברי החדש.
אנחנו מזמינים מנות בשריות ואוכלים בזמן שאנחנו מביטים אל המפל העצום.
אדוורדו מציע לי לנסוע מחר צפונה אל העיר בריצ’רה (Barichara). אני חושב קצת על המסלול – כשבע שעות רכיבה, וזה הפוך מהכיוון שתכננתי.
„כן, ארכב לשם מחר”, אני אומר. במיוחד אחרי שהוא מתאר את העיר כאחת היפות באזור וללא תיירים.
הוא ממליץ לי לצאת לפני שש בבוקר בגלל הפקקים, או אחרי תשע בבוקר.
יש לי עוד לארוז את האופנוע, מה שתמיד לוקח הרבה זמן בפעם הראשונה.
למרות ניסיונותיי העיקשים לארוז מהר, הדבר לוקח לי עד חצות, ואני מוצא את עצמי במיטה בשעה אחת לפנות בוקר.
אני לא מכוון שעון ומתעורר בשעה שבע וחצי בבוקר. ארוחת בוקר וקפה חזק. אני קורא על הדרך ועל העיר.
אדוורדו מתקשר ושואל אם יצאתי לדרך.
„עכשיו אני יוצא”, אני אומר, ומציע שאשאיר במלון רצועת כתף למצלמת ה־GoPro שאין לי צורך בה.
„אתה עובר קרוב אליי”.
„אה, מעולה”, אני אומר ומציע להיפגש בדרך. „שלח לי מיקום ואפגוש אותך שם”.
אני רוכב אל המיקום, שמראה לי לפנות ימינה מהדרך שלי. אני עוצר ליד מרכז מסחרי שרשום עליו באותיות גדולות PANAMA CENTER ומתקשר לאדוורדו.
„אני פה, ליד מרכז פנמה”.
„חכה שם, אני מגיע”.
כעבור מספר דקות הוא מגיע כשהוא מרכיב את דודתו. אני שמח לפגוש את שניהם. דודתו מושיטה לי שקית מלאה בבננות צהובות וטעימות, בדיוק כמו בארוחת הבוקר מאתמול.
אנחנו מתחבקים וקובעים להיפגש כשאחזור מהרכיבה לבריצ’רה.
