---

---

---

על אופנוע מיוון לאלבניה

 

אתמול החלטתי: לא למהר, להימנע מכבישים מהירים. לא לתכנן מראש. להשתדל לישון בקמפינג.

10/11/2024, 9:30. אני עולה על האופנוע. הכיוון: גבול יוון-אלבניה, מונטנגרו, בוסניה ואחר כך נראה לאן. את הכביש לסלוניקי אני עוזב ביציאה לעיירה תבאי. בחרתי את הכבישים לאורך כפרים והים.

הטיפוס לכפר ארחובה בכביש המפותל חושף את הכפרים של מרכז יוון.  בין כפר לכפר, אני חולף על פני עדרי כבשים, הריח שלהם נשאר באוויר גם כשאני מתרחק מהם. מצד שמאל, מפרץ קורינתוס נגלה לעיניי.  מחזה יפה לראות את זה מקו רכס ההרים. המסלול מוביל לשפת הים, משם אמשיך עד לגשר הענק שחוצה את המפרץ.

 

הדרך לאורך הים מרהיבה. הנוף מתחלף בין הרים כחולים למפרצים ירוקים. הרכיבה ממלאת אותי שלווה, ואני מתחיל לחלום על היעד הבא –

חודש נובמבר. השמש והשמיים כחולים, החורף מרגיש רחוק. אני מתקרב לגשר העצום שחוצה את מפרץ קורינתוס ומתלבט אם לעלות על הכביש המהיר או להמשיך דרך הכפרים.

בהחלטה של רגע, אני ממשיך מתחת לגשר, נאמן להחלטה  לא למהר. הדרך מובילה אותי אל חופי הים היוני, המרחק לגבול אלבניה מצטמצם.

הבחירה בכבישים הצדדיים מתגלה כמוצלחת. הכבישים עוברים בתוך כפרים, מאפשרים לי להרגיש את האווירה המקומית, לנשום את הריחות ולעצור בבתי קפה קטנים.

השמש מתחילה לשקוע. אני מבין שצריך למצוא מקום ללילה. מרגיש לי שהלילה הזה יהיה במלון ולא באוהל. אולי זה היום הראשון שמדבר? אני רגיל לתנאים של בית, עדיין לא התחספסתי.

אני בודק בגוגל. אין מלונות פעילים בעיירה הקרובה. חושב אם להמשיך לעיר הבאה, אבל סביר להניח שהמצב דומה. יש לי אוהל. אני ממשיך לרכב לאורך החוף, בחיפוש אחר מקום מוסתר.

החושך מתחיל לרדת. אני לא אוהב לחפש מקום לינה בחושך – זה מקשה לראות שבילים ולהקים את האוהל בבטחה. ברגע האחרון, אני רואה שביל שיורד אל הים. הדרך קופצנית, אני עובר ליד מחצבה לא פעילה, עוד כמה מטרים, ואני מגיע לקו המים.

השמש  נעלמה, אני מזדרז להקים את האוהל. זה האוהל החדש שקניתי, את הקודם השארתי על האופנוע שממתין לי בלוס אנג’לס. מה שמזכיר לי את הרכיבה שאני מתכנן לדרום אמריקה.  זו הפעם הראשונה שאני משתמש בו. קצת מסתבך עם המוטות, אבל בעזרת פנס הראש אני מצליח לראות מה אני עושה. האוהל עומד.

בחוץ קר, אבל בתוך האוהל נעים. אני יושב עם הגב לתיק הבגדים, מעלה תמונות למחשב וקורא קצת על אלבניה. בחוץ שקט, מלבד רעש הגלים, אין שום סימנים מאיימים.

בחצות, הרוח מתגברת ומטלטלת את האוהל. אני יוצא החוצה עם פנס הראש ותוקע יתד נוסף. זה מייצב את האוהל ואני מצליח להירדם.

שמונה בבוקר:  קול מנוע מכונית מעיר אותי. אני יוצא מהאוהל ורואה שני אנשים עומדים מחוץ לרכב. אני מסמן להם שלום, הם מחזירים נפנוף עם  היד, “אנחנו דייגים” הם אומרים.

זמן לקום. בזמן שאני מחמם מים לקפה, אני אורז את האופנוע. עם כוס קפה ביד אני יוצא לראות איפה ישנתי. שני הדייגים עומדים על סלע ליד קו המים וזורקים חכה.

אני עולה על האופנוע חוזר לכביש וממשיך לכיוון גבול אלבניה. הדרך עוברת בין  פרדסים, אזור חקלאי משני צידי הכביש.  אני חולף על פני דוכן פרי הדר שעושה לי חשק למיץ תפוזים.  זה מזכיר לי ארוחת בוקר במלון. אני עושה סיבוב פרסה ועוצר ליד הדוכן. אישה מלאת גוף ובעלת מבט רציני מביטה בי. עדיין לא אמרתי כלום, היא מקלפת תפוז ונותנת לי לטעום. אני מביא כוס מהאופנוע, בוחר תפוז, היא מחליפה אותו באחר. אני סוחט אותו עם היד לתוך הכוס — טעם נהדר. אני סוחט עוד אחד, היא מציעה שקית. אני נותן לה לשקול, היא מוסיפה עוד תפוזים לשקית, “אין לי מקום על האופנוע להרבה תפוזים.”  אני אומר.  לשנייה היא מביטה בי במבט רציני. וממשיכה להוסיף תפוזים. שמה על המשקל, מביטה בי במבט רציני, “כמה?” אני שואל. היא מסמנת לי בידיים: 5 אירו. “מה? זה פי שלוש מהמחיר”, מצחיק אותי המבט הרציני שלה. אני מבין שאני הקונה היחיד היום נותן לה חמישה אירו ועוד אירו אחד. “זה בשביל המיץ”.

” אפשר לצלם אותה?” אני שואל. היא מזדקפת מניחה ידיים על כתפיה, ומנסה לחייך. מצלם –  לא ממש מצליח לה לחייך. אני קושר את שקית התפוזים מאחור, עולה על האופנוע. יהיה לי מיץ לכל בוקר בחודש הקרוב.

אני ממשיך לעבר הגבול. סיפורים רבים ולא טובים שמעתי על אלבניה, ואני מרגיש התרגשות גוברת ככל שאני מתקרב למעבר.

לא יאומן כמה מהר זה קרה. בלי שאלות, בלי בדיקות מיוחדות – רק חותמת בדרכון ואני בפנים. אני ממשיך ברכיבה אל חוף הים, אל העיר סרנדה. אמצא מלון ואחליט לאן להמשיך. יש לי עוד שעה וחצי של רכיבה.

המהירות המותר-60 קמ”ש. אי אפשר שלא לשים לב שברוב המדינות שהיו תחת שלטון קומוניסטי, המהירות המותרת היא 60 או 80 קמ”ש. אני רוכב על כביש פתוח, כמעט לבד, ומתקשה להתרגל לנסיעה האיטית, אבל תוך כדי לומד את תרבות הנהיגה המקומית, מנסה להבין איפה עומדים השוטרים עם מד המהירות.

ה-GPS מכוון אותי לפנייה שמאלה, אני מוצא את עצמי על כביש צר ומפותל שמטפס אל ההרים. הנוף הופך מקסים מרגע לרגע, כשהאזור נטול העצים מתחלף ביער צפוף וירוק. אני מגיע לנקודה הגבוהה ביותר ומתחיל בירידה בכביש מתפתל. לצידי נחל זורם במקביל לכביש, והצמחייה הופכת עשירה יותר. המים הצלולים של הנחל עוצרים אותי לצלם את הפלא הזה.

אלבניה

אני ממשיך לרכוב ונכנס למישור שבין ההרים לחוף הים, כשהנחל ממשיך ללוות אותי. שוב עוצר לצלם, ומתפעל מהטבע הפראי.

הבטן מתחילה לקרקר, ואני מחפש מקום לעצור לאכול. מסעדה בצד הדרך קורצת לי אני אוהב את המסעדות שנמצאות באמצע הדרך ללא קשר לשום ישוב.

המלצרית מגישה לי תפריט באלבנית, ואני מתקשה להבין. היא מזמינה אותי למטבח לבחור אוכל ישם מהסירים, שם אני רואה את כל המשפחה בעבודה. מגשים עמוסים באוכל מקומי נראים כל כך מפתים, שקשה לבחור. בסוף אני מזמין סטייק וכמה תוספות מהמגשים. כשהחשבון מגיע, אני מופתע: 13 אירו בלבד! “ברוכים הבאים לאלבניה,” אני אומר למלצרית, והיא מחייכת בתגובה.

על בטן מלאה אני ממשיך ברכיבה ומגיע לסרנדה. אני עוצר בצד הטיילת, מחפש מלון עם חנייה, ומוצא אחד עם נוף לים. פקידת הקבלה אומרת: “40 אירו, כולל ארוחת בוקר.” מחיר נהדר. אני מחנה את האופנוע ועולה לחדר. הנוף מהמם, החדר מרווח ומפנק. לא ככה דמיינתי את סרנדה.

העיר מסודרת, הטיילת ארוכה ומטופחת, והאווירה ידידותית ומזמינה. כל המתח שנצבר מהסיפורים ששמעתי מתפוגג. לפני שאני יוצא לטייל, אני קורא קצת על ההיסטוריה של העיר. לאורך השנים סרנדה נכבשה שוב ושוב – ביזנטים, רומאים, ונציאנים, יוונים, עות’מאנים – ולבסוף, אחרי מלחמת העולם השנייה, הפכה לחלק מהרפובליקה האלבנית.

אני יורד לטיילת שמרגישה שליווה ובטוחה. בתי הקפה מלאים, אין מוזיקה רועשת. אני עוצר לאכול פיצה, סביבי תיירים מכל העולם. בשולחן סמוך יושבת תיירת צעירה לבדה, קוראת ספר. המראה הזה, של בחורה יושבת לבד ונינוחה, מעיד על הביטחון במקום.

סרנדה הפכה עבורי להפתעה נעימה, שילוב של חופים, אוכל טעים ואווירה רגועה.

אני נכנס לחדר, מלא התרגשות ורצון לגלות את אלבניה. לפני השינה, אני מתכנן את המסלול לימים הבאים: אמשיך לאורך החוף עד העיר ולורה, משם ארכב לעיר ברט (Berat), ואמשיך לאורך נהר אוסומיט (Osumit). מעבר לכך – נראה לאן הדרך תיקח אותי. אני מכבה את האור ונכנס למיטה. אור הירח שחודר מהחלון הפונה לים ממלא את החדר. אני סוגר את הווילון, העיניים כבדות… אני נרדם.

 

אני מתעורר בלי שעון מעורר. עדיין מרותק למיטה. משכנע את עצמי לעוד חצי שעה של נמנום לפני שאכנס להתעורר במקלחת. לאחר מכן, אני אורז את האופנוע, ואז יורד לארוחת הבוקר.

ארוחת הבוקר בסגנון בופה – ביצים, פרוסות ירקות, גבינות וקפה. בדרך לשולחן אני חולף ליד קנקן מיץ תפוזים, שמחזיר אותי למחשבות על אותה אישה שמילאה אותי בתפוזים. אחרי שאני מסיים, אני עולה על האופנוע ויוצא לדרך.

אני פונה צפונה. הכביש חולף בין מטעי זיתים – בדיוק עונת המסיק. אנשים עם מקלות דופקים על העצים כדי להפיל את הזיתים, ואני עובר ליד שקים עמוסים שזה עתה נמלאו. הכביש לוקח אותי אל תוך כפר המשקיף לים. אני עוצר לצלם. “זאת אלבניה? לא תיארתי לעצמי שככה זה זה יפה פה,”

הכביש ממשיך לרדת אל החוף. מול עיניי נפרש מפרץ עם מי ים בצבע כחול עז. אני מגיע לצומת, פונה, ומחנה ממש על קו המים. משפחה של תיירים בלונדינים יושבת על החול, הרים סוגרים מסביב את החוף. מסעדה קטנה עם מרפסת לים מנגנת מוזיקה לטינית שמשרה תחושת חופשה קריבית. אני מוציא את המצלמה, מצלם רגעים, וממשיך ברכיבה צפונה לכיוון ולורה. לאורך  הדרך, הנוף  עוצר נשימה.

רכיבה לאורך החוף: סרנדה ל ולורה.

 

בקרבת העיר, אזור המלונות לאורך החוף מקדם את פניי. היום אני מתכנן לישון באוהל, אני מחפש מקום שקט ליד המים. נוסע מחוץ לעיר. בדרך אני עובר באזור הקניות – בתי קפה, מסעדות, תנועה ערה. “אחלה עיר,” אני אומר לעצמי.

השמש מתחילה לשקוע, ועדיין אין לי מקום להלילה. חיפוש בגוגל מוביל אותי לאזור שנראה מבטיח, כ-20 דקות נסיעה מכאן. הדרך עוברת ביער עצי אורן שמשרה תחושת חשכה. אני מגיע לכניסה ליעד – מבודד ויפהפה. פונה בשביל כורכר, אבל שלט עם סמל אוהל ו-X גדול על האוהל, מבהיר שאסור.

מה עושים? אני עוצר, יושב על האופנוע ומתלבט אם בכל זאת להיכנס. חושב על ההשלכות של מעשה טיפשי,  ומחליט להמשיך ולחפש.

אני נוסע חזרה על הכביש שממנו באתי, עד שאני מתקרב לפנייה המובילה לחוף הים. החוף נראה מסודר אך לא פעיל. השער פתוח, אבל אני לא בטוח אם הכניסה מותרת. אני חושב: כן, לא, להיכנס, לא להיכנס, בדיוק אז  ניידת משטרה עוברת מולי. אני מסמן להם לעצור ושואל אם אוכל להקים אוהל בתוך המקום.

השוטר מביט בי במבט רציני. “בטח שאתה יכול,” הוא עונה. אני מתעקש, מסביר שנראה שזה שטח פרטי. הוא מנופף בידו בביטול: “NO PROBLEM,” וממשיך בדרכו.

עם אישור שכזה, אני מתקדם אל החוף.

אני נכנס בשביל החולי. חולף על פני ערמת כיסאות, שולחנות. המסעדה סגורה. ציוד החוף מקופל למעט השמשיות שתקועות בחול. אני מסתכל סביבי, אין אף אחד. מתקדם עם האופנוע אל תוך פרגולה גדולה. בוחן את הסביבה – אקים את האוהל פה.

החוף במרחק 50 מטר ממני, אני צועד אל קו המים ומביט שמאלה וימינה. שני צידי החוף נמתחים עד האופק. גלי הים פוגשים את החול בקצב רגוע. עדיין מוזר לי שהשער פתוח ושאין פה אף אחד.

אני מתחיל להתארגן – מוריד את ציוד הקמפינג, מקים את האוהל, ומניח את ציוד הבישול על מדף סביב העמוד המרכזי. השמש שקעה והחושך שורר. אני מדליק את פנס הראש כדי לארגן את ציוד השינה. איש מבוגר ניגש אל העמוד המרכזי של הפרגולה ומדליק את האור. מאיפה הוא הגיע.  אני מתלהב ואומר לו תודה. “No English,” הוא אומר לי. אני מנסה להבין מה הוא עושה פה, הוא לא מבין מה אני אומר. בזמן שאני מכין את האוכל, אני מסמן ביד שתוך חצי שעה יהיה מוכן. עם האצבע אני מצביע עליו ועליי, ועם מזלג אני עושה תנועה של לאכול. הוא שם את היד על החזה שלו ועם הראש מסמן לא. “קפה?” ועם היד אני עושה תנועה של לשתות. הוא מחייך ועם הראש מסמן כן.

אני מכין תבשיל ירקות עם תבלינים אדומים וקצת סויה, בסיר הקטן אני מכין אורז לבן. שוב אני מציע, עם הראש הוא מסמן לא. בקומקום המקינטה אני מכין קפה, מוזג. הוא מתיישב על כיסא החוף שלידי. בתנועת אצבעות אני מסמן לו, רגע, רגע, והולך לתיק מכל הדלק להוציא וופל שוקולד. הוא מחייך, בתנועת ראש הצידה, מסמן תודה.

אנחנו נשארים לשבת על כיסאות הים, מקשיבים לרעש הגלים. מדי פעם אני מביט בו, הוא מחייך, ואני מסמן לו עם האגודל. אנחנו ממשיכים לשתוק עד שהוא קם, מסמן לי תנעוה של הולך לישון, אני רואה שהוא הולך לעמדת השומר. עכשיו אני מבין. הוא השומר.

רעש הגלים מעיר אותי, הרגשתי בטוח פה בגלל זה ישנתי שינה טובה ועמוקה. אני קם הולך להתקלח במקלחות החוף. אני מכין את עצמי למקלחת קפוא, בכול זאת  בודק את מצב קור המים . השומר בא לקראתי ומסמן בתנועת יד: לא, לא. בוא איתי הוא מסמן עם היד. הוא מוביל אותי אל חדר מאחורי הקיוסק ממול,  מצביע על דוד שמש שעל הגג ומחייך חיוך רחב. אני מתקלח במים חמים, יאוו, כמה שזה נעים.

לפני שאני עוזב אני מציע לו טיפ, בחיוך מבויש הוא מסרב, אני מודה לו בחיוך  ויוצא אל דרכי.

אני עובר את שער היציאה בדרכי לעיר בראט (Berat) ומתחיל לעכל את עוצמת החוויה של המקום והמפגש עם האיש הזקן.

שעתיים חלפו ואני מתקרב למרכז העיר. מרחוק אני מבחין באוטובוסים עמוסים בתיירים.

קבוצות תיירים גדולות הולכות אחרי מדריך עם דגל על המדרכה.

המראה הזה גורם לי להחליט להמשיך הלאה. בדרך חזרה לטירנה, אולי אעצור כאן.

בראט היא העיר הכי עתיקה באלבניה, עם היסטוריה של 2,000 שנה. קוראים לה גם “עיר בעלת 1,000 החלונות”. כשאני חוצה את העיר, אני מבין למה. בחלק העתיק, הבתים בנויים עם חלונות גדולים וצפופים. מכל זווית שרק תסתכל, רואים בעיקר חלונות.

אני מתקדם לאורך נהר ה-Osumit, בכביש צר שמתפתל בין כפרים. הכביש נצמד לנחל, ואז  מטפס אל הכפרים. ושוב יורד ונצמד לנחל. המקומות המבודדים האלה מרתקים אותי. להגיע לכאן ברכיבה על אופנוע  כשאין תנועת מכוניות על הכביש, זה מרגיש כמו לגלות סוד.

הבטן מתחילה להזכיר לי שעבר לא מעט זמן מאז הארוחה האחרונה. אין לי כוח להכין אוכל, אני מחליט שבמסעדה הבאה שאראה, אעצור.

אני עובר דרך כפר קטן. בחור אחד שוטף את המשאית שלו, שקוע בעבודה, ולא שם לב אליי. פתאום, בלי כוונה, הוא משפריץ עליי מים. איכשהו אני מצליח להתחמק, מחייך לעצמי וממשיך הלאה.

עובר ליד מסעדה אבל משהו לא מרגיש לי מתאים, אני מחליט להתקדם עוד קצת. סיבוב ימינה, ושמאלה, או, הנה פה יש מסעדה בצד הדרך, בין עצים גבוהים ועל הנחל. כמו שאני אוהב – מסעדה מבודדת.

את האופנוע אני מחנה קרוב לחלון.

בתפריט יש סוגי מאכלים שנראים טוב, אני בוחר במרק גולש חם, ועוד תבשיל ירקות שאין לי מושג איך קוראים לו ואורז לבן, זה הולך טוב עם המרק. בדיוק מה  שאני צריך עכשיו.

המלצרית מגיעה אני מזמין ומבין ממנה שזו מסעדה משפחתית, הם גרים בקומה מעל, היא בת 16 האח הקטן שלה מכין שיעורים בשולחן ממול וההורים מכינים את האוכל במטבח המסעדה.

מרק הגולש מחמם אותי מבפנים, הטעמים מזכירים אוכל ביתי. אחרי האוכל אני מרגיש עייף. אין לי כוח להמשיך הרבה. – השעה 15:45, אני מתלבט אם להמשיך או לעצור. אם אמשיך, זה כנראה יהיה מאוחר מדי להתמקם לחניית לילה. אולי עדיף למצוא מקום שקט על גדת הנהר.

החשבון מגיע – 8 אירו לארוחת צהריים מלאה.  בינתיים המלצרית חזרה להיות ילדה אח שלה והיא מתיישבים ליד השולחן, האימא שלה מגישה להם ארוחה מלאה.

אני עולה על האופנוע, בנקודה הבאה שאראה שביל שיורד לנחל, אכנס ואתמקם.

אני ממשיך לרכוב לאורך הנחל, באמת שמדהים פה, המים נראים כמו מי שלגים והנוף סביב פראי, נתיב הכביש מתוחם ע”י הרים גבוהים. לא מצליח למצוא שביל ברור שייקח אותי לגדת הנהר. העצים הגבוהים מסביב יוצרים מראה מרהיב, ואני מחליט להיכנס. אני מפלס את דרכי בין השיחים, תומך באופנוע עם הרגליים כדי לשמור אותו יציב עד שאני מגיע לגדה תחת עצים גבוהים שנותנים מחסה  מטל הבוקר. מקום מושלם. מעולה, אתמקם פה הלילה.

המנוע דומם. רק את זרימת המים  אני שומע. פורס את יריעת הבידוד ועליה את האוהל,  פורס שמיכת בדידו נוספת בתוך האוהל, מנפח את המזרן ועוטף אותו בשמיכת פלנל דקה. מעליה אני פורש את שק השינה ומוסיף כרית מתנפחת. את הפנס אני תולה בתקרת האוהל – עכשיו הכול מאורגן ומוכן. זמן לטייל לאורך הנחל. החושים מתחדדים כשאני לבד ועצמת הטבע מורגשת חזק. שלווה ורוגע מציפים אותי כשאני חוזר לאוהל – מה זה? עיזים? כן עיזה לבנה באה להגיד שלום. מצחיק, חשבתי שאני לבד.

החושך עולה והקור מתעצם, אני נכנס אל האוהל, למרות הקור בחוץ באוהל נעים. השעה מוקדמת, זמן טוב לקרוא על המסלול לשבוע הקרוב. רעש מונוטוני של זרימת המים בנהר עוזר לי להירדם.  מה השעה עכשיו? שתיים בלילה, אני קם להשתין. קר מאוד בחוץ אני לבש מעיל ונועל נעליים מתרחק כמה מטרים מהאוהל, וחוזר לישון. רק עכשיו אני מבין כמה קר בחוץ.

אור ראשון חודר דרך יריעת האוהל. ישנתי הרבה שעות, ועדיין קשה לי לקום. אתכרבל עוד קצת. בלי להשים לב עברו שעתיים. זמן לקום, שולף את עצמי מהאוהל הנעים, צריך להתארגן.

או, איזה מים קפואים. שטיפת פנים במי הנחל מעירה אותי סופית. כוס קפה על גדת הנהר ואני חוזר אל הדרך.

אגיע עד קצה הוואדי ואחזור אל העיר –  בארט ומשם לטירנה.

אני מתקדם עם הוואדי שהופך צר. לפי המפה יהיה עוד מעט עיקול בנחל, אעצור שם לעוד כוס קפה ואתחיל לחזור. שביל עפר לבן יוצא מהכביש עד לשפת  הנחל. אני בוחר מקום עם שמש ועוצר לקפה. אני מרים את קומקום  המקינטה מהגזייה, איזה יופי, שני אופנועים באים אלי. נעמדים מולי: ” הגעתם בדיוק לקפה.”  תוך כדי שיחה על כוס קפה אני שומע את הסיפור של שני חברה צעירים שיצאו מגרמניה למסע באירופה. כייף לפגוש אנשים שמטיילים כמוני רגע. “לפני שאתם זזים, באו קחו קצת תפוזים” סוף סוף אני  משתחרר מ עוד תפוזים. אני אוכל ואוכל, אבל כמה תפוזים אני יכול לאכול. הם ממשיכים אל דרכם, אני אורז ומתחיל לחזור.

אני מגיע אל הכביש, במקום לפנות שמאלה אני חושב אולי לפנות ימינה, עוד קצת ןאז ואחזור.  אני מתקדם, יש פה שלט : Permt 35 “ק”מ. אני ניזכר  שקארתי שליד העיירה הזו יש מעיין מים חמים. מעולה אמשיך לעיירה. אני מתקדם עם הכביש עוד חמישה ק”מ, מוזר הכביש נגמר. דרך עפר מתחילה ומטפסת אל הרכס. ככול שאני מטפס הדרך הופכת אתגרית יותר.  אולי טעיתי בדרך?  אני בודק את המפה, לא, לא טעיתי.  אני נכנס לקטע עם אבנים, הדרך מתעקלת שמאלה ומטפסת. אני רואה טוב? טיוטה יאריס כחולה וקטנה באה מולי? זוג צעיר נעצר לידי: ” יש עוד הרבה דרך עד לכביש?” שואל אותי הבחור. “שמע, לא בטוח שאתה יכול לעבור. בהמשך, הדרך מאוד בעייתית. יש לך לפחות עוד שעתיים עם האוטו הזה”  ” זה בסדר האוטו הזה עובר הכול”  ” אני לא בטוח” אני אומר. בכול זאת הוא ממשיך. בחור אמיץ אני חושב לעצמי.

אני מתקדם בדרך העפר, הדרך הופכת לאתגרית הרבה יותר. אני רוכב כבר שעתיים, מזל שיש לי תפוזים. אני עוצר מקלף תופז, ועוד אחד. וממשיך.  הגעתי לנקודה הכי גבוה של הרכס. מעכשיו אני רק יורד, הדרך לוקחת אותי במורד הרכס הופכת לרחבה ונוחה. לפני שאני עולה על הכביש אני עוצר לאכול עוד תפוז.

מה זה? זה אמיתי? מולי מגיע קרוון ענק, אני מסמן להם לעצור. זוג גרמנים בשנות ה 70 יושבים ומרוצים מהיופי של הדרך. “זה לא רעיון טוב שתמשיכו בדרך הזו”  ” אנחנו רוצים להגיע לעיר בארט” הם אומרים. “אם תמשיכו, עוד 5 ק”מ הדרך הופכת צרה ובעוד 20 ק”מ הדרך תהיה מסוכנת. לא יהיה לכם איפה להסתובב ולחזור.” הבעת הפנים המחויכת, משתנה למבוהלת. “אתם יכולים לנסוע על הכביש הראשי, שלוש שעות ואתם ב בראט.” הם תקדמים 10 מטר ומסתובבים.

אני ממשיך אל מעיין המים החמים. דרך עפר יצאת מהכביש הצר ולוקחת אותי אל המעיין  “היי איך הגעתם לפה?” זוג הרוכבים הגרמנים בדיוק חונים את האופנועים. אני אומר להם שלאורך הדרך עפר ראיתי סימני צמיגים של שני אופנועים ושערתי שזה שלהם. “אם היינו יודעים שאתה רוכב את הדרך היינו מחכים לך” אחד מהם אומר.

לך תסביר להם שאני מעדיך לרכב לבד. אני חושב לעצמי.

אנחנו נכנסים למים החמים, שמנקים אותי מאבק הדרך.  המעיין גדול, עוד תיירים מגיעים להשתכשך במים.

הלילה אקח מלון. אני חוזר אל העיר, מוצא מלון  משפחתי שעולה 20 אירו כולל ארוחת בוקר. מלון פשוט, ונקי. ארוחת הבוקר מוגשת במסעדת המלון מול נחל. ‘שבעת” שואלת אותי המאמא. “עוד תה?” “כן, עוד כוס תה זה רעיון טוב” אני אומר. אני נשאר עוד חצי שעה, בודק את הנתיב שארכב עליו.

ארוחת הבוקר במלון.

אני אומר שלום וממשיך לטירנה. אני יוצא מהעיר אל הדרך שעוברת בתוך ואדי ובתוכו זורם נחל.

אלבניה מדינה קטנה, אבל כמה נחלים ויופי יש פה, מדהים. אני מתקדם עם הדרך, עוצר לצלם וממשיך עד לכביש הראשי, ככול שאני מתקרב לעיר התנועה צפופה אני מפלס את דרכי אל מרכז העיר, מוצא מלון, יותר חשוב לי מקום בטוח לחנות את האופנוע.  אני פורק את כל הציוד מהאופנוע ומייד יוצא לשוטט ברחובות. מפתיע לגלות עיר נעימה, הרבה בתי קפה, מסעדות. הרחובות עמוסים באנשים.

אחת עשרה בלילה, אני חוזר למלון, הרחובות מזכירים לי את פלורנטין שבתל אביב.  אני עובר לאורך רחוב,  מסעדות, ופאבים מלאים בצעירם, מבוגרים,  שולחנותעל המדרכה, מוזיקה טובה. העיר חיה עד השעות הקטנות של הלילה. טירנה בהחלט מפתיעה. מחר אמשיך צפונה, קרוב לגבול מונטנגרו.

שעה תשע בבוקר- אלך לאכול משהו לפני שאצא לדרך, אני נכנס  למאפייה קטנה, קונה בורקס גבינה ומשקה איירן. ואוו, זה טעים. פאי גבינת חם שיצא עכשיו מהתנור, הבצק דק ועדיין נפוח מהאפייה. בורקס חם עם משקה איירן זה שילוב נהדר. עוד בורקס גבינה ועוד בקבוק איירן, עכשיו אני מוכן לדרך.

אלבניה מדינה קטנה. שעתיים רכיבה ואני בפרברי העיר – שקודרה, קרוב לגבול מונטנגרו. מחר בבוקר אצא לרכס האלפים האלבנים.

אני רואה שיש פה קמפינג קטן. תשעה אירו ללילה ויש לי מקום להקים את האוהל. מעולה, אכנס להתמקם.

יש פה זוג עם שתי בנות קטנות בקרוון ועוד קרוון קטן. אני עובר לידם בדרך למקום שאני מקים את האוהל, “היי אני ורה אני פטר” אני מספר להם שאני מישראל, ורה מתלהבת, מספרת שהייתה מתנדבת בקיבוץ ליד בנימינה. הבנות משחקות על הדשה. “אסיים להתארגן ואשמח שתבואו לקפה” אני אומר.

אני מסיים להקים את האוהל, דלת הקרוון הקטן נפתחת. בחורה בשנות השלושים אומרת לי שלום, אנחנו מדברים כמה דקות ואני חוזר לאוהל להכין ארוחת ערב.

 

“היי, שאביא בקבוק ייו?” שואלת נטלי.” “רעיון טוב” אני אומר. אנחנו יושבים בפרגולה קטנה שליד האוהל. נטלי מספרת שיצאה לפני כמה חודשים מהולד. אחרי שקנתה קרוון הקטן, התפטרה מהעבודה ויצאה לזמן בלתי מוגבל ברחבי אירופה. אנחנו שותים עוד ייון, יותר נכון נטלי שותה, ומדברים על חוויות הדרך.  היא מספרת, שקשה לה עם שיגרה משעממת, ובדרכים היא מאושרת. “אני יכול להבין אותך.” אני אומר. לא שמתי לב איך שהזמן עובר אנחנו יושבים כבר שלוש שעות. תמיד מעניין לפגוש מטיילים ולשמוע את הסיפור שלהם.

“אני מוזמנת למסיבה בעיר.מחר אמשיך דרומה.” היא אומרת.  “אני מתכנן לצאת מוקדם בבוקר לאלפים האלבנים, אז אגיד לך שלום, בטח עוד נפגש  איפה שהו בדרך.” אני אומר.

הלילות קרים אבל באוהל חם ונעים.

אל האלפים האלבנים.

שמונה בבוקר, אני אורז את האופנוע  אומר שלום לורה ובעלה, ורוכב לכיוון  האלפים האלבנים. הדרך יוצאת אל העיר, אני רוכב לאורך הרכוב הראשי. רגע, פה אני חייב לעצור. יש פה מאפיית מאפיית בורקסים. קונה גם איירן, עוד בורקס גבינה, עכשיו אפשר להמשיך. זה מדהים יש בכול מקום את הבורקסים האלה.

אני רוכב צפונה מהעיר, עשרה קילומטר ופונה מזרחה, אל  האלפים האלבנים.  אני רוכב על כביש צר שעובר בתוך כפר עם בתי אבן, לפני העיקול אני מופתע לראות  בצד הדרך קבוצת צלמים עם מצלמות גדולות על הכתפיים. עוברת בי מחשבה שמצלמים פה סרט. בחורה בלונדינית ובחור צעיר, אולי הם השחקנים, שניהם באים אלי כל אחד עם צנצנת דבש ביד. מנסים למכור לי דבש. תקנה ממני, הבחור מנסה לשכנע אותי. הבחורה – לא, תקנה ממני. בינתיים שישה צלמי ווידאו בפוקוס עלי. “איך נקלעתי למצב הזה” אני שואל את עצמי, ומרגיש נבוך.  לא נעים לי לקנות  רק מאחד מהם. “אקנה משניכם” אני אומר כדי לא לאכזב אף אחד.  20 אירו לכל צנצת. זה המון, כמעט כמו התקציב היומי שלי. אבל אני כבר בתוך האירוע. כדי לסיים את זה אני מוציא 40 אירו ומשלם. אתן צנצנת אחת למשפחה עם שתי הבנות הקטנות.

“רגע, עכשיו אני רוצה לצלם אתכם.” אני אומר. אני שולף את המצלמה ,הם מסתדרים לתמונה. ואני ממשיך בדרכי. עד שכמט שסיימתי עם התפוזים עכשיו אני תקוע עם שתי צנצנות דבש גדולות. אולי זה משחק טלוייזה? מוזר.

אני מתקדם אל רכס ההרים, אל תוך יער שלכת אדמדם,  עוד מעט אגיע לפס. משם אתחיל את הירידה לעמק ואלדובה. הנוף דרמתי, אני מרגיש  קטן אל מול עוצמת הטבע שמולי. הרכיבה  בתוך יער שלכת אדום, מרגיש כמו לרכב בתוך גלויה.  הכביש מתפתל  ומתקדם אל הכפר בעמק, הכפר מזכיר לי את הכפרים באלפים האיטלקיים , בתי עץ  ובתי אבן מטופחים עם ארובות עשן תנור עצים. אני פונה שמאלה בשביל עפר לבן שמוביל אל אגם. אני עוצר לרגע  לחשוב לאן להמשיך מכאן. חשבתי להישאר פה הלילה אבל הקור שיהיה פה כשהשמש תעלם גורם לי להחליט לחזור לקמפינג. השעה שלוש אחר הצהריים, השמש מוסתרת ע”י מצוק ענק. אני מבין שהולך להיות עוד יותר קר ממה שאני חושב.

בזמן שאני מסדר לעצמי את המחשבות  אני שומע עברית. חבורת צעירים מישראל עוברת לידי. בדיוק ירדו מהרכס. הזדמנות להפטר מעוד קצת תפוזים וגם לבקש מהם לצלם אותי.

חברה חמודים, הם מספרים שבאו ברגל דרך ההרים ממונטנגרו השכנה. אני נותן להם את התפוזים האחרונים וכיכר לחם שקניתי הבוקר, אין לי צורך בו אם אני חוזר לקמפינג.

 

הבחור מחזיק את שקית התפוזים.

עוד שעה וחצי רכיבה עד הקמפינג. כדאי שאתחיל לרדת מהרכס. הדרך חזרה מרגישה שונה שונה. יש לי הזדמנות לראות את מה שהיה בגב שלי כשהגעתי הנה רק שעשיו הרבה יותר קר. אני מפעיל את חימום הידיות. עכשיו נעים. חמור בצד הכביש, אני עוצר לצלם אותו, וממשילך להתקדם אל הקמפינג. עם אור אחרון אני נכנס בשער אל אותה נקודה שהייתי הבוקר.

מוזר, נטלי עדיין פה. הקרוון שלה חונה באותו מקום. אני עובר דרך ורה ופטר  ” הבאתי לכם דבש.” אני נותן להם את הצנצנת. ורה ובעלה  שמחים על ההפתעה.

אני מסיים להקים את האוהל.  נטלי עוברת לידי בדרך למקלחות  ייהכל בסדר?” אני שואל. “יש לי הנג אוובר.” היא אומרת “שתיתי הרבה אלכוהול אתמול במסיבה. עוד מעט אצא לדרך.” אני תוהה על השעה המאוחרת, “זה בסדר, ישנתי כול היום.”  ורה, באה ונותנת לי ממרח טופו וסוכריות. פטר גם מגיע, אנחנו נשארים לשבת ביחד, הם מספרים שיצאו לפני כמה חודשים מסלובקיה ומתכוונים להישאר בדרכים כמה שנים. ” הדבש מאוד טעים” הם אומרים. אני שומע על התוכניות שלהם להמשיך ליוון וטורקיה. הם הולכים  להשכיב את הבנות, אני מורח דבש על פרוסת לחם. אממ – הדבש מאוד טעים.

נטלי באה להגיד שלום, “יש לך את הטלפון שלי, אם תזדקקי לעזרה, תתקשרי” אני אומר.

אני נכנס לאוהל, נשכב על הגב, כייף לשכב אחרי יום ארוך של רכיבה. אני שומע את מנוע הדיזל הקרוון של נטלי מתניע ומתערבב ברעש הגלגלים על שביל החצץ כשהיא מרחקת אל היציאה לכביש.  עוברת בי מחשבה שמוזר לצאת לכביש בשעת ערב מאוחרת.

אני אוהב את השעות האלה באוהל, אפשר לנוח אחרי יום עמוס בחוויות.

שמונה בבוקר אני מתעורר לקול רעש מנוע. אני יוצא מהאוהל, המשפחה כבר בקרוון  מוכנה לדרך. לתקן את קבל הברקס שהתקלקל. כן הם אמרו לי אתמול שהם יוצאים מוקדם. אני מספיק להגיד להם שלום. שעה אחריהם אני על האופנוע בדרך לגבול מונטנגרו. דרך יפה, עוברת ליד אגם, ובתוך בכפרים. רגע יש פה מאפיית בורקסים. אין מצב שאני ממשיך בלי לאכול.

אני מזמין בורקס חם ודק ומשקה איירן. זה קטן, אקח עוד אחד. “זה מאוד טעים, הבעיה שזה משמין.” אני אומר למוכרת. “לא זה לא משמין, אני אוכלת הרבה.” אומרת המוכרת. שנראית דקת גזרה. “מעולה, אז אם אוכל הרבה אראה כמוך?” אני שואל עם חיוך. “לא, לא.” היא אומרת תוך כדי שהיא צוחקת. לא נורא שאני אוכל הרבה בורקסים דקים. עוד מעט לא יהיה.

אני מסיים לאכול – הטלפון מצלצל. “אנחנו ליד האגם מאוד יפה” ורה אומרת. היא שולחת לי מיקום, אה זה 16 דקות ממני. אני חוזר את הדרך ומגלה מקום  חדש ויפה שלא הייתי בו. הבנות עולות על האופנוע, אני מצלם ,אנחנו נשארים עוד חצי שעה ביחד.

הם ממשיכים לטירנה, ואני למונטנגר.

תודה שקראתם.

המשך בפוסט -מונטנגרו לבוסניה. (בלקן חלק 2)