, נמל תעופה בן גוריון תל אביב.
קריאה אחרונה לעלות לטיסה.
הידוק חגורות. המטוס רץ על המסלול וממריא. 15 שעות זה הרבה, אני מנסה לישון, קורא, מתכנן את הרכיבה והנה המטוס נוחת.
השעה 6:00 שעון לוס אנגלס.
בבוקר של 9/2/2026. שדה תעופה lax לוס אנגלס קליפורניה. אני יוצא מהשדה כשעל גבי תיק ענק עם ציוד רכיבה.
עוד מוקדם להתקשר לאייל, חברי מהשירות הצבאי שגר כבר שנים בקליפוניה. את האופנוע השארתי אצלו אחרי שקניתי במיאמי וסיימתי את המסע בלוס אנגלס.
השעה 7:00 ואני מתקשר.
״אני בהובר בדרכי למשרדים שלך״ אני אומר לאייל. ״אני בדרך״ אייל משיב.
אייל תאם עם המוסך לעשות טיפול לאופנוע.
אני מגיע לפני אייל למשרדים ובתוך כמה דקות אייל מופיע. שנינו שמחים על המפגש המחודש, יושבים לקפה, ומשלימים סיפורים.
״בוא הראל יש יום צפוף״ אייל אומר ואנחנו נגשים להוציא את האופנוע.
״נוזל שמן״ אייל אומר.
אני מתכופף ורואה שהשמן נוזל מהבולם האחורי. אבל איך זה יכול להיות אני חושב, האופנוע אומנם יד שנייה אבל עשה רק 7500 מייל שזה כלום לאופנוע GS 1250. אני רוכב אחרי אייל אל מוסך השירות של BMW.
שם הם מייד מזהים שצריך להחליף בולם. אבל אין במלאי וייקח שבוע עד שיגע חדש.
״יש לך חדר מוכן״ אייל אומר. האופנוע נשאר במוסך ואייל ואני בדרכינו אל ביתו.
איזו הפתעה נעימה לפגוש את מיכל אשתו של אייל, אנחנו יושבים לקפה, אני לא מתאפק ומספר לה על הפלא שחולל המוצר שהיא מייצרת BLUMENS זה כרם טבעי ומדהים שהציל אותי, ואני מספר למיכל שכשחזרתי מהמסע בסציליה ועליתי על האונייה נתקפתי בכאבים עזים שהסתבר לאחר מכן שמדובר באבנים בקליות. הכרם BLUMENS היה איתי וכשהכאבים הפכו לבלתי נסבלים מרחתי את הכרם על המקום הכואב ובדרך פלא הכאבים פחתו משמעותית. מיכל הסבירה לי ממה היא עושה את הכרם ושרק מרכיבים טבעיים יש בו. מדהים אני חושב לעצמי ומאז המקרה עם האבנים בכליות תמיד אני דואג שיהיה איתי אחז כזה בתיק.
זה היום הרביעי שלי עם המשפחה של אייל ויוצא לי להכיר טוב יותר את נטע, הילדים של אייל ואת בן ואלינור הילדים של מיכל. אנחנו אוכלים ביחד, יוצאים ביחד והקשים עם כולם מתהדקים, איזו משפחה מדהימה. את אייל אני מכיר מאז שאנחנו בני 18, עברנו הרבה ביחד בשירות הצבאי אבל מעולם לא יצא להכיר לעומק את משפחתו שבצורה טבעית נתנו לי להרגיש חלק מהמשפחה.
האופנוע מוכן, מחר אצא לדרך, אל אריזונה.
עיר הגבול נוגאלס.
אחצה שם את הגבול למקסיקו. אני מתכנן להגיע לסונורה, משם לציואווה אל קניון הנחושת ואז להמשיך לאורך הסיירה.
האופנוע ארוז צביטה בלב אני חש כשאני אומר שלום למשפחה המדהימה שנקשרתי אל כל אחד מהם בשבוע האחרון. ״תמיד אני חוזר״ אני אומר ויוצא אל הדרך.
אני עובר את קליפורניה, נכנס אל כביש אריזונה ורכב בתוך מדבר עצום, מדבר סונורה.
אני רוכב לאורך קקטוסים ענקיים שמלווים אותי לאורך הדרך. לפני חושך אני עוצר בעיר YUMA לוקח מלון פשוט אחרי יום שלם של רכיבה.
מקלחת ארוכה ויצא לאכול במסעדה תאילנדית בעיר.
העייפות מכריעה אותי ואני חוזר למלון לישון.
8:00 אני יוצא אל הדרך, ומתכנן להגיע לאחת העיירות במדבר אריזונה, להקים אוהל ומשם להמשיך אל עוד יום רכיבה אל עיר הגבול נוגאלס ולחצות למקסיקו.
לקראת חושך אני מוצא מקום להקים את האוהל. מכוון את השעון מעורר ל4:30 בבוקר.
הלילה מדבר אריזונה קר כל כך שאני נאלץ לצאת משק השינה ללבוש מכנסיים, כובע צמר ואת המעיל כדי להתחמם.
השעון מצלצל, אני אורז את הציוד ויוצא אך הדרך. הטמפרטורה בחוץ מתחת ל 0 ואני רוכב אל תוך הזריחה. אני במתח ממקסיקו ותוך כדי רכיבה אני משחזר את אזהרות המסע – אזהרת מסע דרגה 4, הכי חמורה שיש – ״אין לנסוע אם אין לכם מה לעשות שם״ מה הסכנות? חטיפות תמורת כופר, כנופיות שמקימות מחסומים, שוד ועוד כל מני תיאורים שמגבירים את רמת הלחץ בי.
אני רוכב אל מול הזריחה ועוקב אחרי התקדמות השמש בזמן שהיא מאירה את חלק זה של כדור הארץ.
הגעתי לפעתי העיר נוגאלס ואני מתקדם לכיוון מעבר הגבול.
הלב דופק בחוזקה ואני חושב שאולי אני עושה טעות, אני חושב אבל אני על אוטומט הפחד, כמו רעש רקע, אני שומע אבל לא מקשיב.
קראתי שכדאי להגיע מוקדם אחרת יש תור ארוך של אנשים מה שעלול לעקב אותי ואז אאלץ לרכוב בחושך מה שמאוד מסוכן במקסיקו.
אני עובר את הצד האמריקאי ונכנס למקסיקו.
איפה לעזאזל ביקורת הדרכונים? אני רואה חיילים חמושים עם קסדות ופנים מכוסות,זה נראה ומרגיש כמו אזור מלחמה. אני שואל שוטרת שאני פוגש: ״היכן ביקרת הדרכונים״ ״ זה לא פה״ היא עונה, ומסבירה: צריך לחזור לגבול חזרה, להיכנס שוב לצד האמריקאי, לנסוע כ 20 דקות למעבר גבול השני.
״אלוהים איזו טעות גורלית״ אני אומר לעצמי. עולה על האופנוע וממתין בתור ארוך של מכוניות מקסיקניות שממתינות בסבלנות בתור לכניסה לארצות הברית.
״ מה אני עושה עכשיו?״ אם אכנס בלילה זה הסוף שלי״ אני חושב ומיד מתחיל ברכיבה בין המכוניות עד שאני פוגש שוטר אמריקאי. אני מסביר לו את הטעות ושאני לא רוצה להיכנס ללילה כי זה מאוד מסוכן לרכוב בלילה בכבישי מקסיקו. ״ הו כן זה מאוד מאוד מסוכן בלילה במקסיקו״ הוא אומר לי ומדריך אותי איך לעקוף את התור. כך אני עושה ומגיע לעמדת הבידוק האמריקאית. כלבי גישוש מריחים כל רכב שמתקרב. פאק אני אומר לעצמי, הגעתי לאזור מלחמה, כל החיילים בצד האמריקאי וגם בצד המקסיקני חמושים מכף רגל ועד ראש. בינתיים אני מסביר לשוטר בבידוק את הטעות שעשיתי. הוא שואל אותי כמה שאלות, לוקח את הדרכון בזמן שהכלבים מריחים את האופנוע. פותח את השער מחזיר את הדרכון ואני דוהר אל מעבר הגבול הנכון.
אני יוצא מהצד האמריקאי ונכנס אל תוך מקסיקו.
מה קורה פה, למה אני בתוך העיר נוגאלס מקסיקו. איפה ביקורת הדרכונים המקסיקנית. מחשבות על הסכנות בעיר הגבול בצד המקסיקני לא עוזבות אותי, ״ ציר הברחות״ כנופיות״ ״לא לעצור בעיר״.
אלוהים מה אני עושה פה.
אני חוזר חזרה אל מעבר הגבול ושואל שוטר מקסיקני איפה ביקורת הדרכונים. הוא מצביע על בניין לבן ללא כל שלט.
אני נכנס אל מסדרון שמוביל אותי לדלפק מולי יושב פקיד.
. ״פה זה ביקורת דרכונים?״ אני שואל ״כן״ הוא עונה ואני מופתע שאין תור. ‘רק אני פה״ אני חושב לעצמי תוך כדי שאני מוסר את הדרכון. ״בטח אין תור אני האידיוט היחיד שמעז לעבור למקום שמלא בהתרעות מסע.״
״עשיתי טעות רצינית״. זה לא שאני נוסע לרכוב במקסיקו, אני נכנס ללב אזורים בשליטת קרטלים.
עכשיו זה כבר אל חזור!
הפקיד מחזיר לי את הדרכון ואני שואל : ״איפה עמדת המכס?״ בקילומטר 21״ הוא עונה.
״איפה זה קילומטר 21?״ אני שואל. ״עוד 21 קילומטר״ הוא עונה.
תוך כדי הליכה לאופנוע אני חושב, מה זה הדבר הזה קילומטר 21. עכשיו לך תמצא את הבניין הנכון אחרי 21 ק״מ בדיוק.
אני עולה על האופנוע ויצוא אל הדרך בתקווה למצוא את קילומטר 21.
אני מבוהל, אני רוכב בתוך העיר שכל האזהרות שקראתי זה לצאת כמה שיותר מהר מהעיר. כל רכב שנוסע אחרי יותר משתי דקות אני בטוח שהוא עוקב אחרי והינה בצומת הבאת ישלפו נשקים.
אני עוצר ליד דוכן שמוכר משהו ושואל איפה זה ק״מ 21. בתנועת יד הוא מסביר לי, אני עושה תנועה של מבין אבל אני לא מבין כלום וממשיך עם הדרך.
הינה לפני מבנה לבן בדיוק כמו שתיאר האיש בעמדת בדרכונים.
אני יורד מהכביש ונעצר מול חנייה חסומה. שתי בנות שמוכרות אוכל מסל שמונח לידם מסמנות לי שאני וכול היכנס לחנייה. אני צועד אל הדלפק מולי ומגיש את רישיונות האופנוע.
אדיבות יוצאת דופן ונכונות לעזור הפקידה מטפלת ברישום האופנוע. ניגש אלי בחור ושואל אם נתקלתי באיזו בעיה במעבר הגבול, אני משיב שלא והוא מוסיף ״ האם מישהו ביקש ממך כסף״ ״לא״ אני עונה. בתוך זמן קצר אני עולה על האופנוע ורוכב לכיוון העיר Cananea.שם אשן את הלילה הראשון. אני פונה שמאלה אל ההרים. מרחוק אני מזהה מחסום משטרה, אני מפעיל את מצלמת הגופרו על כל מיקרה שלא יהיה. אני רוצה לעצור אבל בתנועת יד השוטר מסמן לי להמשיך. אני רוכב בכביש צר, משאיות ענק חולפות במהירת.
אני במתח מטורף. בשעה 14:30 אני מגיע אל העיר, בחשש אני מביט לצדדית כדי לאתר איום כל שהו.
אני נעצר בשול הכביש, פותח מפות גוגל כדי לאתר מלון.
רוכב אל המלון הראשון שנראה לי ונעמד מול השער. פקידת הקבלה מרימה את הראש לקראתי. ״ יש חדר פנוי להיום?״ אני שואל. כן״ היא עונה. 40 דולר. אני משלם ושואל ״ האם מסוכן פה״ באדישות היא עונה ״ לא רגוע פה״ ואני חושב, איך רגוע פה, כל המדיה האינטרנט וצאט GPT מזהירים מהאזורים האלה שבשליטת קרטלים, על מה היא מדברת.
אני רוכב אל החדר, מחנה מול הדלת. פורק את הציוד אל החדר. אני עייף מאוד אחרי הכל רכבתי המון היום והמתח מתיש. אלך לאכול ואחזור לישון. בדרך למסעדה אני בודק שאין איום מכיוון כל שהוא, וכשאני מסיים חוזר מייד לחדר.
אני חושש שיגנבו את האופנוע ואני משאיר את הווילון פתוח כך שאני יכול לראות את האופנוע מהמיטה.
אני מתעורר עם או ראשון. המתח לא נותן לי להישאר במיטה.
אני רוצה להגיע לעיר Banamichi אני בודק באיזה דרך לנסוע, מה זה הדבר הזה, אזהרת מסע על הדרך הקצרה שהיא רק שעה נסיעה- ״ דרך זו מסוכנת בגלל פעילות גבוהה של קרטלים.״
אני בוחר את הדרך הארוכה- 3 שעות רכיבה ויוצא אל הדרך.
