חלק 2
צפון איטליה אל האלפים, שווייץ והדרך חזרה ליוון
אחרי ארוחת צוהריים עם לוקה יצאתי אל הדרך
.
בתוך שעה וקצת חציתי את הגבול לאיטליה.
אני רוכב לכיוון מילאנו; הכביש המהיר מאפשר רכיבה במהירות של 130 קמ״ש.
האוויר עומד, והרוח היחידה שאני מרגיש היא זו של מהירות הנסיעה.
הכביש ישר, לכיוון שקיעת השמש, ואני עוקב אחריה.
לפני השקיעה השמים מאדימים, וההחלטה להישאר ללון בעיר ורונה נעשית בלתי נמנעת.
אני יוצא ביציאה הבאה אל העיר, עוקב אחר השלטים למרכז, ומוצא מלון קרוב.
צ׳ק־אין, אני בחדר.
מהר אני מחליף בגדים ויוצא אל הכיכר.
משוטט ברחובות, מוצא מסעדה, ואיך לא – מוסקה, פסטה ברוטב עגבניות וכוס יין מרלו מקומי.
בבוקר אני מתעורר, אוכל ארוחת בוקר במלון ויוצא שוב אל הדרך.
אני חוזר אל הכביש המהיר ומתייצב על 130 קמ״ש.
מילאנו – עוד 169 ק״מ.
בקרבת העיר מילאנו מתעבה עומס תנועה, שמשתחרר לאחר כחצי שעה.
ושוב אני מתייצב על מהירות של 130 קמ״ש.
אאוסטה – ביציאה הבאה, והכביש פונה אל הרי האלפים.
הדרך נוסעת לאורך נהר דורה בלטאה, נהר יפהפה שזורם בעמק אאוסטה, שמקורו בקרחון מונטה רוזה שבהרי האלפים.
הנוף מדהים ביופיו, וככל שאני מתקרב אל ההרים, העמק הולך ונהיה צר.
כפרים עם בתי עץ וגגות רעפים אדומים, שלג על הפסגות – והנה אני מגיע אל צומת.
ימינה – טיפוס אל מעבר ההרים סן ברנרד; ישר – מנהרה שמובילה לשווייץ.
אני בוחר לטפס אל מעבר ההרים.
הכביש מתפתל בתלילות אל מעבר ההרים, ומד הטמפרטורה בלוח השעונים יורד בהתמדה ומתייצב על שלוש מעלות צלזיוס.
אני רוכב עכשיו בלב הרי האלפים, והיופי סביבי בלתי נתפס.
הגעתי אל מעבר ההרים, אל הנקודה הגבוהה.
דגל איטליה מאחוריי, ובהמשך אני כבר רואה את דגל שווייץ.
במסעדה קטנה בצד האיטלקי אני נכנס לאכול פסטה, מתחמם וממשיך אל מעבר הגבול לשווייץ.
בדרך אני חולף על פני המנזר – ההוספיס של סן ברנרד הגדול, בגובה של כ־2,469 מטר מעל פני הים.
שם גידלו נזירי המקום את כלבי הסן־ברנרד המפורסמים, ששימשו במשך מאות שנים להצלת מטיילים ואובדים בשלגים.
המנזר הוקם כבר במאה ה־11 על־ידי נזיר בשם ברנרד מאוסט, ומכאן שמו – סן ברנרד.
זוג גרמנים מתעניינים למראה האופנוע ונענים לבקשתי ומצלמים אותי על רקע האגם שבפסגה.
הרכיבה במורדות האלפים אל שווייץ לא פחות דרמטית ויפה – הכביש מתפתל ונכנס ישירות אל קנטון ואלֶה (Valais), בעיירה בורג־סן־פייר (Bourg-Saint-Pierre), ומשם כביש Route 21 יורד בעמק יפהפה לעבר מרטיני (Martigny).
אחרי שעה וקצת של רכיבה אני רואה את אגם ז׳נבה מצד שמאל שלי.
עוד מעט אגיע אל העיר לוזאן.
השמש שוקעת מאחורי האגם, וזה מזכיר לי שהיום, בשעה תשע בבוקר, יצאתי מהמלון בוורונה – ובעצם אני רוכב כבר תשע שעות.
ההתפעלות מהטבע ומיופי הדרך השכיחו ממני את עייפות הרכיבה.
שוב אני מגיע בשעת חושך למלון.
יוצא לאכול וחוזר לישון.
״היי פטרוס, חשבתי לקפוץ לקפה – אני בלוזאן״, אני אומר בשיחת טלפון לפטרוס.
״אולי תבוא לארוחת ערב?״
״בשמחה״, אני עונה.
אחר הצהריים אני חונה את האופנוע ליד ביתם של ד״ר מרטינה וד״ר פטרוס, בכפר יפה וירוק לא רחוק מהעיר לוזאן.
הבית חם ויפה, ועל השולחן בסלון מונחים מבחר אפריטיפים טעימים להפליא.
אנחנו יושבים ומדברים על המון דברים.
אני מגלה שמרטינה רוקמת בזמנה הפנוי עבודות יד מהממות – ואיך לא, הן מזכירות לי את עבודות הרקמה שאמא שלי הייתה רוקמת.
אנחנו עוברים לשולחן.
ניקולה, בנם המנומס והחמוד של הזוג, מצטרף אלינו.
מרטינה מגישה אוכל טעים להפליא – סלט ירוק, אורז מתובל, ובשר בקר בציר עשיר.
פטרוס מוזג יין אדום.
אנחנו אוכלים ומדברים, עוד כוס יין, וקטרינה לא מוותרת על הקינוח.
עוגה שאני לא מצליח להפסיק לאכול מוגשת עם יוגורט יווני ולצדו חבושים מבושלים – מעדן שמעולם לא טעמתי.
כבר מאוחר. אני נפרד מהזוג הנפלא ומניקולה, וחוזר אל המלון.
אני נרדם כמו תינוק.
בבוקר אני מתעורר, עולה על האופנוע, ורוכב בתוך יופי שוויצרי שאפשר למצוא רק בסרטים ובאגדות.
אינטרלאקן (Interlaken) שוכנת בלב הרי האלפים השוויצריים, בין שני אגמים יפֵיפיים – טון (Thun) וברינץ (Brienz).
העיירה מוקפת פסגות מושלגות, ונחשבת לאחת מנקודות היציאה הפופולריות ביותר לטיולים באזור יונגפראו.
זהו מקום מושלם לשילוב של נופים עוצרי נשימה, פעילויות אקסטרים כמו מצנחי רחיפה וסקי, וגם שקט ושלווה ליד המים.
הרחוב הראשי, Höheweg, מציע בתי קפה, חנויות ושדרה רחבה עם נוף ישיר להר יונגפראו – אחד מהמראות המרשימים שראיתי.
השעה כבר מאוחרת, ומתחיל להיות קר.
אני חוזר ללוזאן, אל המלון.
בערב אני נפגש עם קארלה, חברה ותיקה שהכרתי לפני שנים בדרום אמריקה.
היא נולדה וגדלה בפרו, והיום גרה בשווייץ.
קארלה הקימה עסק ליבוא בגדים מצמר אלפקה –
המותג Carpaca (www.carpaca.com).
בשעה שמונה אנחנו נפגשים במסעדה.
קארלה מעניקה לי צעיף מצמר אלפקה במתנה.
ברקע רעשי הצלחות והסכו״ם אני מקשיב לסיפורה על דרכה ועל מוצרי האלפקה.
בדרך החוצה אני פוגש את פינגו, כלב הקורגי של בעלת המסעדה –
הוא בטוח שהמקום שייך לו.
אני מתיישב לידו, ובעלת הבית מצטרפת לשיחת “כלבים” קצרה.
בחוץ הקור השוויצרי מורגש היטב.
אני מתעטף בצעיף שקיבלתי מקארלה ומרגיש כמה חמים ונעים צמר האלפקה.
קארלה מלווה אותי עד שדרכינו מתפצלות – היא לביתה, ואני אל המלון.
בדרך אני נזכר שיצאתי לחמישה ימים, והנה עברו כבר עשרה.
״מי סופר,״ אני אומר לעצמי ומחייך.
למחרת אני מתחיל לחזור.
אני חוצה שוב את האלפים דרך מעבר ההרים סן ברנרד, באותה הדרך המדהימה – עד מילאנו, ומשם אל עיר הנמל אנקונה, שם אני עולה על אונייה ליוון.
הרכיבה למילאנו מרגישה קצרה יותר.
אני מחפש מקום קטן ללון בו – חווה, מלון כפרי, או כפר.
באופן אקראי אני יוצא מהכביש המהיר אל הדרכים הצדדיות.
אני חולף על פני עיירות, כפרים, שדות ומטעים.
עכשיו אני רואה את החיים האמיתיים של איטליה.
זה יפה, וזה גם מריח טוב – ריח אדמה, ריח קציר עשב.
זה משרה שלווה ורוגע, וכל מה שאני צריך עכשיו הוא מקום נעים ללילה.
אני מבחין במלון קטן בצד הדרך.
אני נוסע עד לשער ברזל גדול.
בחורה צעירה פותחת את השער, ואני נכנס בנסיעה איטית על דרך כורכר עד לשטח דשא גדול וירוק.
שתי עובדות ובעלת הבית מציגות את עצמן – שנטאל ומרטינה.
אני מניח את הציוד, יוצא אל המרפסת ורואה אותן יושבות ליד שולחן עגול קטן.
אני מצטרף, וכשאני מגלה ששתיהן מדברות ספרדית – הכול הופך קל.
אנחנו מדברים, צוחקים, ואני מספר שיש לי בלוג ואשמח לצלם אותן.
״ככה? עם הבגדים האלה?״ הן שואלות וצוחקות. ״בבוקר, בבוקר נִתְלַבֵּש יפה.״
אני מחייך.
בינתיים בעלת הבית קוראת לי לאכול.
מרטינה מסבירה שאת הפסטה הן מכינות בעצמן, ו״את היין מביאים משם״ – מצביעה על יקב קטן מעבר לחצר.
אני אוכל וחושב לעצמי – איך שמשאלות מתגשמות.
זה מזכיר לי את הילדות – כשהייתי רוצה משהו מאוד, הייתי חושב עליו עד שהיה קורה.
מחשבות של ילד, אני אומר לעצמי.
בבוקר אני מתעורר, יוצא אל המרפסת, נושם עמוק את ריחות הכפר, ושותה קפה.
אני אורז את האופנוע, נפרד, מחליף מספרי טלפון עם שנטאל ומרטינה, ומבטיח לשלוח להן את התמונות.
שנטאל פותחת את השער ואני יוצא אל הדרך ועובר כפר ועוד כפר ועוד כפר.
בצהריים אני מגיע אל הנמל, קונה שני כרטיסים – אחד לי ואחד לאופנוע.
הפעם גם אקח חדר באונייה.
בשעה שלוש אחר הצהריים האונייה מרימה עוגן ויוצאת אל הים הפתוח.
הזמן עובר, ומהכרוז נשמע קול שמודיע שהמסעדה פתוחה.
אני מתיישב לארוחת ערב, נהנה מהאוכל ומאווירת הימאים, וחושב על זה שבכלל יצאתי לחמישה ימים – רק כדי לשבור את השגרה.
בשעה 7:00 אחד מעובדי האונייה דופק על הדלת ” בעוד שעה נגיע אל הנמל” הוא אומר.
יצאתי מאתונה צפונה – אל אלבניה, ומשם לעיר אוחריד שבמקדוניה הצפונית.
המשכתי חזרה לאלבניה, דרך מונטנגרו, סרביה, קרואטיה וסלובניה, אל איטליה.
משם טיפסתי אל הרי האלפים, דרך מעבר ההרים סן ברנרד, אל שוויץ –
וחזרתי שוב דרך אותו מעבר אל איטליה.
מנמל אנקונה עליתי על מעבורת אל נמל איגומניצה שביוון,
ועוד ארבע שעות וחצי של רכיבה הביאו אותי חזרה לאתונה –
בדיוק אל הנקודה שממנה התחלתי את המסע.
