לשבור את שיגרת החיים
מסע אופנוע של חמישה ימים אל הבלקן – מיוון
לאלבניה, מקדוניה, מונטנגרו ובוסניה
כבר הרבה זמן שאני מרגיש צורך לצאת.
לא לטייל, לא לברוח – פשוט לשבור את שגרת החיים.
לכבות את הראש, להתרחק קצת מהנוחות, מהחוזר על עצמו,
ולחזור אל הדרך – אל המקום שבו אני מרגיש חופשי באמת.
כבר כמה ימים שיושב לי בראש לקחת את האופנוע ולצאת לחמישה ימים אל מדינות הבלקן.
קצת מדאיג אותי שאני מתקבע במקום אחד לזמן ארוך, ועוד יותר מדאיג — שאני נשאב לשגרת חיים ונוחות.
שלוש שעות לוקח לי לארוז את האופנוע.
אני מכוון את השעון לחמש בבוקר, איכשהו ממשיך לישון עוד קצת, ובתשע אני מניע ויוצא אל הדרך.
אתונה – אלבניה – מקדוניה הצפונית.
אלך לבקר את פיליפ ואיוונה, שהכרתי במאי האחרון כשעברתי במקדוניה.
בתוך שמונה שעות רכיבה אני אמור להגיע לעיר אוחריד שבמקדוניה הצפונית.
בשעה שתיים וחצי אני עובר את הגבול לאלבניה, עוד שעה וקצת – ואני כבר מתקרב לגבול אלבניה–מקדוניה.
תור ארוך של מכוניות. באיטיות אני מתקדם לעמדת הבידוק.
להפתעתי, אין אפשרות לקנות במעבר הגבול הזה את ביטוח ה”גרין קארד” שנדרש למקדוניה הצפונית.
השוטר מסביר לי שבצד השני של האגם יש מעבר גבול נוסף, ושם אפשר לרכוש ביטוח.
אני עושה סיבוב פרסה, חוזר אל העיר פוגרדץ. גשם מתחיל לרדת והשעה כבר מאוחרת.
עוד מעט יחשיך, ואני אחרי תשע שעות רכיבה. אני מחליט לקחת מלון, ובבוקר אמשיך.
כמה קילומטרים אחרי העיר אני מוצא מלון קטן על חוף האגם.
שלושים אירו ואני בחדר.
אני חושב על זה שלא צילמתי אפילו תמונה אחת היום. עדיין אני לא ממש בתוך המסע.
ככה זה – לוקח יומיים־שלושה להיכנס לאווירת החופש.
עדיין יש מחשבות על דברים שהשארתי מאחור.
אני מכיר את השלב הזה ביציאה למסע, ומסביר לעצמי שתמיד יש את ההרגשה הזאת ביום־יומיים הראשונים.
אני יודע שבעוד יומיים זה ייראה לא חשוב. מניסיון, אני כבר מודע לתהליך הרגשי הזה.
שעות הרכיבה הארוכות מכניעות אותי, ואני נרדם.
חדר המלון באלבניה
שבע בבוקר, השעון מצלצל. ארוחת בוקר וחשק לצלם מזכירים לי שאני חוזר לעצמי.
רכיבה של שמונה־עשרה דקות, ואני מגיע אל מעבר הגבול. בתוך רבע שעה רכשתי תמורת חמישים יורו את הביטוח הנדרש.
עכשיו נשאר רק למלא דלק ולהמשיך לעיר אוחריד, לפגוש את פיליפ ואיוונה.
״תגיע לבית הקפה בעיר העתיקה״, אומר פיליפ כשאני מתקשר אליו אחרי התדלוק.
רכיבה קצרה לאורך האגם מובילה אותי אל העיר העתיקה.
פיליפ רואה אותי ומגיע ללוות אותי אל החניה. אנחנו מתרגשים מהמפגש, ואני שמח מאוד לחזור לעיר ולפגוש אותו.
איוונה מגיעה בתוך כמה דקות. אנחנו יושבים לקפה ומחליפים חוויות.
״אתה לא צריך מלון, הכנו לך חדר בבית הקיץ בכפר הסמוך״ — אומר פיליפ.
גשם מתחיל לרדת, ואני רוכב אחריו אל הכפר.
הכפר שוכן ליד האגם, והתחושה היא שהגענו לבית בלב היער.
סביב הבית עצים גבוהים, ריח אדמה רטובה, ועשב ירוק שנותן הרגשה של בקתה מבודדת.
אנחנו קובעים להיפגש לארוחת ערב. עד אז אנוח, אכתוב את הפוסט לבלוג, אוריד תמונות מהמצלמה למחשב ואהנה מהמקום.
אני יוצא אל המרפסת, מביט בנוף האגם ובירוק שמקיף את הבית.
שלווה עוטפת אותי, ואני אומר לעצמי: ״זה התהליך. בהתחלה יש מחשבות מטרידות, ואחרי יומיים הן נעלמות ומתחלפות בשלווה נעימה ובהרגשת חופש נצחי.״
הגשם מתחזק, והשעה שש בערב.
פיליפ מתקשר, ואנחנו מסכימים שעדיף להישאר בבית.
אנחנו קובעים להיפגש בבוקר בבית הקפה בעיר העתיקה.
אני נרדם אל תוך שקט וטבע ירוק.
שבע בבוקר אני פוקח עיניים. לוקח לי כמה שניות להבין איפה אני.
מקלחת חמה וארוכה, ואני עולה על האופנוע אל בית הקפה בעיר העתיקה.
בית הקפה רק נפתח. תחושת בוקר קרירה ונעימה מול האגם, עם קפה ראשון — מסדרת לי את היום.
בשעה עשר וחצי פיליפ ואיוונה מגיעים.
״אנחנו מזמינים אותך לארוחת ערב אצלנו בבית״, הם אומרים.
אני שמח על ההזמנה, ואנחנו יושבים עד שעות אחר הצהריים בבית הקפה.
איבונה עוזבת שעה לפנינו, ואנחנו מצטרפים אליה בשעה חמש בערב.
הבית חם ונעים, ריח בישולים מתפזר בכל הבית.
השולחן ערוך, ואוכל צבעוני ומגרה מונח עליו.
אנחנו מתיישבים, פיליפ מוזג יין קברנה משובח שקיבל במתנה מחבר שבבעלותו יקב.
בעברית פיליפ אומר: ״לחיים.״
מגש תפוחי אדמה מעורב עם בטטה מהתנור, עוף בקארי, סלט ירקות, חצילים, קישואים מהתנור, קרפצ׳ו בקר, תבשיל פטריות, פלפל אדום קלוי, ולחם מאפה בית שאיבונה אפתה — מוגש חם.
ארוחת מלכים של ממש. איזה כיף.
עוד כוס יין.
״אנחנו מאוד שמחים לארח אותך,״ אומר פיליפ.
אנחנו עוברים לסלון.
אמא של פיליפ והדוד שלו מצטרפים אלינו, ואנחנו יושבים ומדברים עד חצות.
מחר יום ארוך מצפה לי — ארכב לאלבניה.
מצפים לי אלף ומאתיים קילומטר עד לובליאנה, בירת סלובניה.
אעבור דרך אלבניה, מונטנגרו, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה ולבסוף סלובניה.
אני קובע עם פיליפ להיפגש בשבע בבוקר כדי להחזיר לו את מפתחות הבית בכפר,
וחוזר אל הכפר לישון.
שבע בבוקר, אני אצל פיליפ.
איבונה פותחת את הדלת ומגישה לי תה הרים טעים.
סטפן, בן ה־11 מנישואיה הקודמים של איבונה, מתעורר.
פיליפ אומר שהוא מסיע את סטפן לבית הספר, ואני מציע שאלווה אותם.
אנחנו רוכבים אל בית הספר שבעיר העתיקה, אומרים שלום לסטפן,
וממשיכים דרך הסמטאות — איכשהו מגיעים שוב לבית הקפה.
קפה אחרון, השעה תשע, ואני כבר ברכיבה אל גבול אלבניה.
מעבר גבול מהיר, ואני רוכב בין כפרים ועיירות בתוך נוף מדהים אל גבול אלבניה–מונטנגרו.
רוכב הארלי דייווידסון נעמד לידי בזמן ההמתנה לבידוק דרכונים.
״מחר אני ממשיך לפינלנד,״ הוא אומר, ומציע לי לעבור את תור המשאיות שלפנינו.
אנחנו עושים את זה.
השוטר מבקש ממני לכבות את מצלמת הגו־פרו,
ובתוך עשר דקות אני כבר רוכב בכבישים של מונטנגרו.
אני עובר את פודגוריצה, בירת המדינה.
בתחנת הדלק הבאה אני עוצר לתדלק.
השעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ואני מתחיל לחשוב היכן לישון הלילה.
לפני שהשמש שוקעת אני נכנס לעיירה שבדרך לחפש מלון.
אני מוצא מלון לא פעיל וממשיך לעיירה הבאה — גם שם אין מלון.
השמש שקעה, ואני עדיין לא מוצא מקום להניח את הראש.
אפשרות ב׳ נשקלת — אוהל.
יש איתי ציוד קמפינג.
בזווית העין אני רואה משהו שנראה כמו מלון.
סיבוב פרסה — כן, זה מלון ומסעדה.
שלושים אירו ללילה, כולל ארוחת בוקר.
אני עולה אל החדר שבקומה השנייה, מחליף בגדים ויורד אל המסעדה.
תבשיל גולאש מסורתי עם אורז.
משלם חמישה יורו וחוזר אל החדר.
בלי לשים לב, הייתי שמונה שעות על האופנוע היום.
עייפות טובה ממלאת אותי.
לפני שאני נרדם, אני מוריד למחשב את התמונות וסרטוני הווידאו ממצלמות הגו־פרו
לא זוכר מתי נרדמתי.
לוקח לי כמה שניות להתאפס, להבין היכן אני נמצא.
השעה 07:15 — מקלחת חמה וארוכה, ארוחת בוקר, ושוב אני על האופנוע.
רוכב אל גבול מונטנגרו–בוסניה.
מעבר גבול מהיר, ואני כבר בתוך בוסניה והרצגובינה.
עוצר לקפה במסעדה מול אגם בילצ׳ה.
בדרך על כביש E65, לא רחוק מהעיר סטולאץ, זורם נהר קטן ויפהפה בשם ברגאבה.
מים צלולים בצבע טורקיז־ירקרק, גשרים עתיקים, מפלים קטנים ותחנות טחינה ישנות שנשארו מתקופה אחרת.
העיר עצמה נראית כאילו נבנתה סביב הנהר — בתים מאבן, עצי תאנה וגפנים שמשתפלים כמעט עד המים.
הכול שקט, פשוט ויפה.
אני עוצר לצלם וממשיך לאורך הנחל, אל תוך כפרים ועיירות.
עוצר לקנות פירות וירקות, וממשיך אל גבול בוסניה–קרואטיה.
עשר דקות לוקח לי לעבור את הגבול, ואני רוכב על כביש אגרה מהיר.
לפניי כארבע מאות קילומטרים של כביש ישר אחד, עד ליציאה לכיוון סלובניה.
בשעה שתיים בצהריים אני נכנס לתחנת דלק.
המראה של הסנדוויצ׳ים על המדף מזכיר לי שיש לי ירקות ויוגורט בתיק.
אני מוצא מקום שקט ליד התחנה ומכין לעצמי סלט מתובל בשמן זית, עם יוגורט יווני.
איזה כיף להכין לבד — טעים וגם בריא.
המפה מראה שעוד כארבע מאות קילומטר לפני.
אני עולה על האופנוע וממשיך ברכיבה.
פלייליסט של מוזיקה דרום־אמריקאית מתנגן לי בקסדה.
נסיעה ארוכה ומונוטונית — זמן טוב להקשיב למוזיקה ולחשוב על כל הנושאים שבעולם.
השמיים מתכסים בעננים, מתחיל לרדת גשם — והוא רק מתחזק.
זה לא מפריע לי בכלל, להפך — מוסיף יופי לרכיבה.
הנה אני מגיע לנקודה שבה אני צריך לצאת מהכביש המהיר.
אני פונה ימינה ונכנס אל דרכים צדדיות, בין כפרים והרים ירוקים.
מנוף משעמם לאורך מאות קילומטרים, הגעתי סוף סוף לנוף כפרי, הררי וירוק.
החושך יורד, גשם ועייפות של שמונה שעות רכיבה רצופה מורגשים היטב.
אני רוכב לאט וחושב אם לקחת מלון ולהמשיך בבוקר.
״קבעתי עם לוקה לארוחת ערב,״ אני מזכיר לעצמי — אז כדאי שאמשיך.
הכביש מפותל, חשוך ורטוב.
אני נצמד לרכבים שלפניי — הם מראים לי מתי יש עיקול,
ואני מאט לפי הקצב שלהם, כדי לא לפספס סיבוב ולמצוא את עצמי בשדות.
כבר שמונה וחצי בערב, ואני ממש עייף.
בתחנת הדלק הבאה אני עוצר להפסקת בננה, וממשיך לכיוון ליובליאנה.
בשעה תשע וחצי בערב אני מגיע אל מלון גדול, יקר ויפה.
לא אכפת לי — אני כל כך עייף, ש״אסבול״ הלילה מלון כזה.
אני מתקשר ללוקה, ואנחנו קובעים להיפגש בצהריים של מחר.
מחר אפגוש את לוקה, ואמשיך לעיר ורונה שבאיטליה.
אעבור את מילאנו, אטפס אל האלפים, ומשם — לשווייץ.
המשך בפוסט הבא, בקרוב…
תודה שקראתם את הפוסט.
