סיציליה
על המעבורת לאי
שלושים דקות הפלגה.
אני מביט קדימה ורואה את סיציליה, מביט אחורה – אני רואה את איטליה.
זה מספיק כדי להכניס אותי לאווירת הרפתקה שמתעצמת עם כל רגע.
האונייה עוגנת. אני עולה על האופנוע, מתגלגל בין המשאיות בדרך אל היציאה.
אבל משהו מוזר.
הכידון קשה. בכל הטיה – אני חש סכנה.
אני מתנהל לאט, ניגש בזהירות למקום בטוח ועוצר.
וואללה – אין אוויר בגלגל הקדמי.
בורג כסוף מבצבץ מהצמיג.
אני מנפח ללחץ 35 psi, יורק עליו – אין בועות.
האוויר לא יוצא. זה מעודד.
“אתקן את זה בקמפינג,” . לא עכשיו. עכשיו אני רוצה להתקדם.
אני שואל את עצמי – מה המסלול?
מחליט לזרום עם החוף, להקיף את האי.
זה נשמע כיף.
הכביש נמשך בין עיירות קטנות, כולן דרך הרחוב הראשי.
עוד עיירה. ועוד אחת.
הנה – מוסך אופנועים.
עוצר. נכנס. עשר דקות, תיקון, 10 אירו.
אני שוב על הכביש.
השעה 15:00.
היום אני רוצה להתמקם מוקדם.
המפה מציעה קמפינג, 33 דקות ממני, על קו החוף.
אני מגיע, אבל בכניסה – שקט.
אין אף אחד.
שלושה קראוונים פזורים.
רגע של התלבטות.
ואז בחור בשנות החמישים יוצא מאיפשהו לקראתי.
“10 אירו,” הוא אומר ישר ולעיניין.
אני משלם במזומן.
בוחר פינה, צמוד לפרדס.
האוהל נמתח – וזהו. הבית שלי להיום.
שקט. עצים. מקום טוב.
זמן לסופר.
אני קונה שלושה סטייקים אנטרקוט, כמה נקניקיות עוף.
בדרך חזרה – אני אוסף ענפים יבשים למנגל הקטן שלי.
האש נדלקת בקלות.
על הגזייה – קישואים מתבשלים.
החושך יורד.
מזג האוויר נעים.
האוויר עומד.
אני יושב ליד האש, וחושב על מחר.
המשך רכיבה לאורך עיירות, בנוף שלא משתנה?
זה לא מה שאני מחפש.
אני פותח את הטלפון, קורא על האי, מחפש חלופות.
רכס הרים. אתנה. פלרמו.
שם יש משהו. שם יש עיניין.
הר הגעש אתנה
בשעה תשע בבוקר אני על האופנוע, בדרך אל ההר.
הכביש מתפתל בין עצים עם פריחה צהובה עזה, כמעט זוהרת.
הלבה – שחורה ועתיקה – מלווה את הדרך .
אני מטפס עד לרחבה גדולה, מלאה מכוניות, חבורות של אופנוענים.
זו נקודת היציאה לטיפוס ברגל אל הלוע.
אני מסתכל על ההמון, על הצפיפות, ומוותר.
אני כאן בשביל הדרך והתרגשות, לא בשביל העמידה בתור וללכת בתוך קבוצה.
סיבוב פרסה וירידה.
אני לא צריך לגעת בהר – די לי שנסעתי את הדרך לכאן.
המנוע בולם בירידה, בלי לגעת בבלמים.
אמשיך אל רכס נברודי, רכס מדוניה, ולבסוף אל פלרמו.
שוב הפריחה הצהובה, שוב אותה הרגשה – שאני בתוך מסע, לא טיול.
ימינה.
הכביש לוקח אותי אל ההרים.
המישור מתחלף בגובה, הנוף נפתח.
אני רואה את הרכס באופק, אפור, עטוף בעננים.
עכשיו – אני רוכב בתוך טבע טהור.
הכביש מתפתל לפסגה, ומשם – תצפית על העמק שממנו הגעתי.
קטעים של עפר, שוב אספלט.
לפניי – עיר מוקפת חומה.
הכביש מוליך אותי ישר אל שער האבן שלה.
אני עובר בתוכה –
רחובות צרים, מרוצפים באבן.
הבתים – בנויים מאבן.
מדהים.
גשם ועיירת ימי הביניים
אני משוטט ברכיבה בסמטאות העיר.
המעבר החד – מאספלט פתוח לאבן צפופה – זורק אותי לתקופת ימי הביניים.
אני עוצר לקפה, פותח את הטלפון, וקורא על המשך המסלול בכפרי הרכס.
גשם עז מתחיל לרדת.
השעה 16:30.
הראות יורדת ל־20 מטר.
עם הכפפה אני מנגב את משקף הקסדה, שוב ושוב.
היום אקח מלון – יהיה נעים יותר מלהקים אוהל תחת הגשם הזה..
אני מתקרב לעיר שנראית כאילו נבנתה בזמן אחר.
משמאל לכביש יש מסעדה.
אני עוצר – רעב. וגם רטוב.
המסעדה חשוכה, אבל הדלת פתוחה.
אני נכנס.
איש מבוגר, לבוש בסינר, יוצא לקראתי מהמטבח.
“המטבח סגור. רק בשמונה אנחנו פותחים,” הוא אומר.
אני שואל על מלון באזור.
הוא מצביע ואומר: “עוד 200 מטר, תיסע לשם.”
הגשם לא מפסיק.
אני ממתין במרפסת מחוץ למלון, עד שהאיש מהמסעדה מגיע – הפעם בלי סינר.
הוא פותח את דלת המלון, מדליק את האור, מפעיל את המחשב, מבקש דרכון.
“30 אירו. ארוחת בוקר בשבע,” הוא אומר.
איזה כיף. אחלה חדר.
אני פורק את הציוד מהאופנוע, ומייד נכנס להתקלח.
מים חמים. עכשיו נעים לי.
בשמונה וקצת אני חוזר אל המסעדה.
מזמין סטייק, פסטה, וגם יין.
המלצר מביא בקבוק שלם.
אני מנסה להסביר – רק כוס אחת, לא בקבוק.
הוא מהנהן באיזו תנועה שזה בסדר.
בינתיים המסעדה מתמלאת.
משפחות, ילדים, סבים – אווירה סיציליאנית של ערב.
אני מרגיש כאילו נכנסתי לסרט איטלקי ישן.
בסיום הארוחה אני ניגש לקופה.
הקופאית אוחזת פתק, שואלת את המלצר כמה שתיתי.
הוא מביט בבקבוק ומסמן – כוס אחת.
עכשיו אני מבין – משלמים לפי כמה ששותים.
אהבתי את השיטה.
אני חוזר אל החדר, שבע, חמימות בגוף, חיוך על הפנים.
מחר – אצא לכיוון פלרמו.
אני נזרק על המיטה, עייף משעות רכיבה מלאות חוויות,
ונרדם בתוך שניות.
בוקר חדש בסיציליה
אני פותח עיניים.
שוכב על הגב.
לוקח לי כמה שניות להתאפס – איפה אני בכלל?
השעה 07:35.
יאללה – מקלחת, ארוחת בוקר, ויוצאים.
אני מקולח, נקי, אורז את האופנוע עוד לפני שאכלתי.
מרגיש מוכן.
בשעה 08:45 אני שוב על הדרך.
רכיבה בדרכים הרריות.
גשם קל יורד מדי פעם – אבל רק מוסיף יופי למסע.
גבעות בצבע צהוב, כבישים צרים ומשובשים מתפתלים בין כפרים בנויים מאבן עתיקה.
זה בדיוק הרגע שבו אני מתחיל להרגיש –
האושר מתעצם.
סינמה פארדיסו
אני מתקדם לעבר כפר בשם Palazzo Adriano.
הכביש, עשוי אבן, מוביל אותי אל מרכז הכפר.
בית קפה עמוס באנשים, רחבת אבן בצבע בהיר נפרשת עד מבנה שנראה כמו קולנוע ישן.
“כפר יפה,” אני חושב לעצמי.
נכנס לבית הקפה.
מזמין אספרסו כפול.
פותח את גוגל, קורא על המקום –
ופתאום הפתעה:
כאן צילמו את הסרט “סינמה פרדיסו“.
המקום מקבל פתאום משמעות אחרת.
מאוד אהבתי את הסרט הזה.
נדמה לי שראיתי אותו כמה פעמים.
אני משאיר את האופנוע ליד הקפה,
ויוצא לשיטוט בסמטאות האבן.
גשום היום.
“אולי אשאר פה ללילה,” אני חושב לעצמי.
ממשיך לצעוד.
כשאני חוזר, אני מבחין בצד השני – מול הקולנוע – באופנוע בודד.
רוכב סולו, בדיוק מוריד את מעיל הרכיבה.
כמובן שאני ניגש להגיד שלום.
מתפעל.
מישהו כמוני – פתאום צץ משום מקום.
תוך שניות מתפתחת שיחת דרכים.
אנחנו הולכים יחד לבית הקפה,
עוד כוס קפה,
והחלפת חוויות.
“אני פרנציסקו,” הוא אומר.
ואני מציג את עצמי.
פרנציסקו יצא מהולנד לפני חודש, חצה את צרפת, המשיך לאיטליה והגיע לסיציליה.
“אתמול ישנתי באוהל. הגשם לא פסק כל הלילה,” הוא אומר. “היום אקח מלון.”
אני מספר לו שגם אני רוצה לעשות את זה, אבל בכפר כמעט אין חדרים פנויים.
פרנציסקו מציין שיש עיר בשם Corleone שהוא רוצה לבקר בה – מרחק של כ־35 דקות מכאן.
“בוא נרכב לשם ביחד,” הוא מציע.
קורלאונה… השם מצלצל מוכר.
תוך כדי שאנחנו יושבים, אני מחפש מידע בטלפון.
מעניין.
עיירה קטנה בלב סיציליה, שהפכה לסמל עולמי של המאפיה – הרבה בזכות ספר וסרטי “הסנדק“,
אבל מסתבר שהמציאות לא פחות דרמטית מהקולנוע:
קורלאונה הייתה מעוז של קוזה נוסטרה, ויצאו ממנה כמה מראשי המאפיה האכזריים ביותר.
בשנים האחרונות הוחרמו מבנים שהיו שייכים לבכירי המאפיה – והפכו למוזיאונים, בתי קפה ופרויקטים חינוכיים.
מרתק.
אני מתרגש מההגעה הקרובה לעיר.
בדרך לקורלאונה
פרנציסקו רוכב ראשון.
אנחנו נוסעים יחד בכביש מתפתל עד הכניסה לקורלאונה.
עוצרים בכיכר.
חיפוש קצר – ואנחנו מוצאים שני חדרים במרכז העיר. 30 אירו לכל חדר.
אני שואל את בעל המקום אם זה בטוח להשאיר את האופנועים ברחוב.
“פה לא יגעו לכם בכלום, גם לא צריך לנעול,” הוא עונה.
פרנציסקו לוקח אותו ברצינות, ומשאיר את תיק ציוד הקמפינג קשור לכיסא האופנוע.
אני משאיר את הציוד במזוודות ולוקח רק תיק עם מה שאני צריך.
אחרי מנוחה קצרה בחדר, אנחנו יוצאים לראות את העיר.
יש פה אווירה שונה.
באמת מרגישים כאילו אנחנו בתוך סרט.
האנשים מתלבשים בדיוק כמו שזכרתי מהקולנוע – יש בעיר הזאת ניחוח של עבר.
אנחנו נכנסים למוזיאון המאפיה, שמנוהל על ידי משפחה מקומית עם שורשים בעיר.
בתוך המסעדה שבמוזיאון אנחנו אוכלים סלט עם גבינה טבולה בשמן זית.
“טעים מאוד,” פרנציסקו אומר.
אני, עם פה מלא, רק מהנהן.
כשמגיע החשבון – אנחנו מופתעים מהמחיר הגבוה,
צוחקים ויוצאים אל מרכז העיר.
השעה שמונה בערב.
הכיכר הומה.
בהמשך הרחוב שוק קטן, פתוח עד שעה מאוחרת, עם דוכני אוכל.
אנשים מבוגרים יושבים על ספסלים.
אני שם לב – רק גברים.
שקטים, מתבוננים.
“בוא, חייבים לאכול פיצה סיציליאנית,” אומר לי פרנציסקו.
אנחנו מתיישבים בפיצרייה מלאה בתושבים מקומיים.
מזמינים בירה ושתי פיצות.
בשולחן לידינו יושבים ארבעה גברים מבוגרים.
אחד מהם שואל אותנו מהיכן אנחנו.
כשהוא שומע – עונה שהוא מברוקלין,
ולא מזמן חזר לעיר.
כשהוא אומר “ברוקלין” – המבטא שלו מעורר בי משהו מוכר…
אנחנו חוזרים לחדרים.
עוברים ליד האופנועים.
“אף אחד לא נגע בכלום,” אומר פרנציסקו.
בבוקר אנחנו נפגשים במטבח.
אני מכין לנו שקשוקה לארוחת הבוקר,
ופרנציסקו לא מוותרעל אבטיח – שהוא כל כך אוהב.
אחר כך יוצאים לעוד סיבוב בעיירה.
“מעניין שאין פה בכלל תיירים,” אני אומר.
“כולם בפלרמו ובים,” הוא עונה וצוחק.
איש מקומי יושב מחוץ לביתו, עם מכנסיים קצרים ובלי חולצה.
הוא מזמין אותנו לבירה.
פרנציסקו אומר שכבר פגש אותו אתמול, כשהסתובב בעיר.
האיש מספר שהיו לו מועדוני לילה בגרמניה, לפני כמה שנים, ועכשיו הוא חי כאן, בעיר, עם המשפחה.
ילד קטן מגיע מהרחוב. אומר לו משהו בשקט.
האיש קם, נכנס רגע אל הבית, ויוצא עם מטבע ביד.
הילד רץ מיד אל המסעדה ליד.
אנחנו מחזירים מבט אל האיש, והוא מחייך: “כסף לגלידה.”
לפני שאנחנו הולכים, הוא מושיט לנו שני אפרסקים.
אנחנו לוחצים ידיים, מחייכים וחוזרים לחדרים.
זהו – נפרדים.
פרנציסקו ממשיך אל ההרים.
אני אל החופים – ומשם אמשיך לאורך החוף לדרום האי.
“ניפגש ביוון!” אני קורא לו.
עולה על האופנוע.
מהחלון פרנציסקו מסמן לי שלום ומצלם אותי יוצא לדרך.
פלרמו והירידה דרומה
אני רוכב לפלרמו.
צריך לקנות סוללה למצלמה, אולי לראות קצת מהעיר – ואז להמשיך דרומה.
לרכוב מקורלאונה לפלרמו זה מרגיש כמו לעוף.
הדרך יורדת אל החוף, המנוע לא מתאמץ.
אני בולם בעזרת הילוך נמוך – נותן לנוף להכתיב את הקצב.
כבר בכניסה לעיר אני מרגיש את הלחץ, הצפיפות, הבלגן של עיר גדולה.
אני נכנס לחנות צילום, קונה סוללה חדשה לקנון, ומתיישב בבית קפה.
אני מתלבט – להישאר? לראות קצת מהעיר?
אבל המחשבה על המוני תיירים עוזרת לי להחליט – אני ממשיך דרומה.
אני עולה שוב על האופנוע.
רכיבה לאורך החוף.
ההבדל בולט – בין כפרי ההרים שרכבתי בהם בימים האחרונים, לבין הערים והעיירות של הדרום.
אפשר להרגיש את האנרגיה משתנה.
תנועה של משפחות וילדים – כולם זורמים אל החוף.
מתוך סקרנות, אני נכנס לאחת הדרכים שמובילות לחוף הים.
ואכן – כולם בדרך לים.
זרימה של אנשים, ילדים, מבוגרים – באים לבלות ליד המים.
אני ממשיך.
כביש צמוד לחוף.
הערב מתקרב, אני מחפש מקום שקט להקים בו את האוהל.
קשה למצוא – הכול מלא באנשים.
לבסוף, אני מוצא מגרש חנייה ריק, צמוד לשיחי.
אני מקים את האוהל.
הולך לישון.
מה שיפה באוהל – זה הרגע שבו אני פורס את המזרן, שם את הסדין הלבן, סוגר את הרוכסן – ותמיד זה מרגיש ביתי.
נעים.
אני קורא קצת על המקומות שאעבור בהם מחר.
ועוצם עיניים.
בוקר חדש בדרום סיציליה
אני פותח עיניים.
כבר אור בחוץ.
אני יוצא מהאוהל בתחתונים – רק אני והאופנוע המכוסה נמצאים כאן.
מקינטה קטנה על הגזייה, קפה ראשון של בוקר,
ויוצא לדרך.
נראה שיצאתי מאזור העיירות.
עכשיו אני רוכב בשטח פתוח – פראי ולא נגוע.
עוד מעט אגיע לעיר מרסלה.
אכנס לעיר – ומשם אמשיך לדרום־מזרח האי, בדרך חזרה לנמל שממנו הגעתי.
העיר מרסלה
הדרך למרסלה מזכירה לי נוף מדברי.
העיר שוכנת ממש מול חופי טוניסיה שבאפריקה.
סגנון הבנייה שונה מכל מה שראיתי באי.
גם האנשים מרגישים אחרים.
אני נכנס לסמטאות העיר העתיקה, עובר דרך הנמל,
וממשיך אל הכביש המקיף את האי.
אני לבד.
האופנוע שלי הוא כלי הרכב היחיד שנע על הכביש.
הנוף – יבש, חולי, אינסופי.
היכן ההרים? אני שואל את עצמי.
לקראת ערב – אני מבחין באופק בעשן של הר הגעש אתנה.
תוך כדי רכיבה, אני מחליט – אני לא חוזר באותה דרך.
ארכב ממערב להר.
הפתעה מתוקה בברונטה
הדרך לוקחת אותי למרחבים של גבעות זהובות.
שקט. שלווה.
לפתע אני מבחין במטעים שמכסים את כל הגבעות סביבי.
מה זה העצים האלה?
אני עוצר וקורא.
ברונטה.
העיר שאני מתקרב אליה עכשיו – היא בירת הפיסטוק של סיציליה.
כבר בכניסה לעיר מרגישים את הריח המתוק־קלוי שמתפשט באוויר.
בכל פינה – פיסטוק.
מקרמים ועוגיות, דרך פסטות וריבות, ועד גבינות.
זה לא עוד “מוצר מקומי” –
זה גאווה.
הפיסטוקים של ברונטה נחשבים לטובים בעולם,
והאדמה הוולקנית של אתנה נותנת להם את הטעם הייחודי.
אני עוצר בקונדיטוריה מקומית.
מזמין עוגת פיסטוק וכדור אורז ממולא בפיסטוק.
כדור האורז – בסדר.
אבל העוגה?
משהו אחר.
מיוחד
אני עולה על האופנוע ומתקדם ממערב להר הגעש, לכיוון עיר הנמל מסינה – שם אעלה על מעבורת לחופי קלבריה ואמשיך לחופי בארי, שם אקח מעבורת חזרה ליוון.
הדרך עוברת בתוך כפר.
אני חולף על פני מלון בצד ימין, ובזמן הרכיבה עולה לי מחשבה: אולי כדאי ללון פה, ולצאת מחר מוקדם אל המעבורת.
30 אירו ללילה כולל ארוחת בוקר – ואני מקבל מפתח לחדר חמוד ונעים.
מלון בכפר
בערב אני יוצא לאכול פסטה במסעדה מקומית.
הרחוב הראשי הומה – ילדים, נערים, מבוגרים, חיים של ערב קיץ איטלקי.
בדרך חזרה למלון, אני מהלך ברחוב וחושב על כל מה שעברתי היום:
הבוקר התעוררתי באוהל, במגרש חניה ריק.
אחר כך – העיר מרסלה, דרך החוף המזרחי, מערב הר הגעש, ברונטה – בירת הפיסטוק, ועכשיו – אני פה, בכפר קטן, במלון נעים ופשוט.
זה מזכיר לי למה אני אוהב לטייל ככה:
כל יום הוא הפתעה. כל יום מתחיל בלי תכנון.
אחרי ארוחת הבוקר אני עולה על האופנוע.
בעוד שעה וחצי אגיע אל המעבורת.
בדרך אני שוב עוצר לצלם את הר הגעש ואת הנוף.
הנה – משרד מכירת הכרטיסים.
10 אירו – לאופנוע ולי.
אנחנו עולים על המעבורת.
20 דקות של שייט, ואני מניע את האופנוע.
חוזר ליבשה.
צובט לי בלב לעזוב את האי.
כל כך הרבה חוויות בזמן כל כך קצר.
בדרך אל החוף המזרחי
אני רוכב מזרחה, לכיוון נמל בארי.
הכביש מהיר, אבל לא כביש אגרה – שני נתיבים לכל כיוון.
האזור האורבני כבר מאחוריי.
האספלט איכותי, האופנוע שקט, ואני טס במהירות של 120 קמ״ש.
הנוף – גבעות צהובות, הרוח בפנים – וזה מרגיש את החופש.
אני מחפש מקום לעצור בו, להקים את האוהל.
אין יישובים, אין אנשים – מרגיש בטוח.
אני רוכב מהר, מפספס שביל עפר שנראה מתאים.
“לא נורא,” אני אומר לעצמי, “אפנה לשביל הבא.”
אבל שוב אני מפספס.
אולי זה לטובה.
אני כבר קרוב לחוף המזרחי.
הכביש עובר דרך עיירות מוזנחות.
האנשים נראים ומתלבשים כמו בצפון אפריקה.
אין שום דבר במראה שמזכיר לי שאני באיטליה.
אני עוצר לנוח בבית קפה.
המקום נראה כאילו נלקח מאלג’יר או טוניס.
השפה המדוברת – מרוקאית, אולי טוניסאית.
אספרסו קצר – ואני ממשיך.
כביש צר מוביל אותי אל החוף.
אני מגיע לאתר קמפינג בתוך יער אורנים.
אני בוחן את המקום, מתלבט.
הקרוואנים נראים ישנים, המקום מזכיר מחנה מהגרים.
ובכל זאת – המקום מוצל, קרוב לחוף, ויש רק שתי משפחות באתר הגדול.
אני מחליט להישאר.
אני מוצא מקום ליד המקלחות, מקים את האוהל, הולך אל הים, וחוזר להכין ארוחת ערב.
סוף־סוף אני נח.
יש לי זמן לקרוא, לעבור על התמונות שצילמתי.
מקלחת – ולישון.
יער האורנים מסתיר את השמש, ואני מתעורר מאוחר.
מה השעה?
כמעט תשע.
אני נכנס למקלחת ארוכה, מדליק את הגזייה ומכין קפה במקינטה.
עד שהקפה יבעבע, אני מתחיל לארוז את הציוד לתוך מזוודות האופנוע.
אני מתיישב על כיסא, לוגם מהקפה, חושב לעצמי:
כמה נעים המקום הזה. לא כמו שחשבתי כשהגעתי.
רחוק, לבד, שקט, רק טבע מסביב.
אני נשאר לעוד לילה.
“לאן אני רץ?”
אני שואל את עצמי.
מחפש הצדקה להחלטה.
אני מקים מחדש את האוהל, ומרגיש הקלה.
אני לא ממשיך אל הנמל היום.
אולי זה המוח שמתעתע בי.
אולי זה העצב על סיום המסע –
והמוח מחפש סיבה להשאיר אותי בתנועה.
אבל אני נשאר.
את היום אני מעביר בקריאה, כתיבה, והכנת ארוחת צהריים.
לקראת שקיעה אני הולך אל החוף, פוסע על שפת המים, נושם עמוק,
וחושב על שבועיים של מסע עמוס הרפתקאות.
אני מכור לזה, אני אומר לעצמי.
אני אוהב להתחיל את היום מוקדם.
לפני השינה אני מכוון שעון לשש בבוקר.
“הבוקר הגיע מהר,” אני חושב לעצמי.
אני מוציא את עצמי מהאוהל –
קפה, ריצה אל הים, טבילה במים, חזרה למקלחת.
אני לובש את חליפת הרכיבה, חובש קסדה,
ויוצא לדרך – אל העיר בארי, אל האונייה.
בית קפה קטן בעיירה- ורוכב אופניים
אני בוחר לקחת את הדרך הארוכה, זו שעוברת בין העיירות שבהרים.
באחת מהן אני עוצר להתרענן בבית קפה במרכז העיירה.
בדרך החוצה –
בחור יושב ליד שולחן, ממש ליד האופנוע שלי.
“שלום,” הוא אומר.
“שלום,” אני משיב.
מתחילים לדבר.
הוא צרפתי.
רוכב אופניים שהגיע מצרפת במסע עצמאי.
הוא מזמין אותי לשבת, ואנחנו משוחחים על העולם, על תנועה, על ההתמכרות למסעות.
“היה לי כיף לפגוש אותך,” אני אומר לו.
אנחנו מצטלמים יחד,
אני מצלם אותו עם האופנוע ברקע,
מחליפים טלפונים.
“אכתוב על הפגישה הזו בבלוג,” אני אומר.
והוא מחייך –
“אני כבר מחכה לקרוא.”
מעבורת חזרה ליוון
השעה 16:00.
אני מול רציף האונייה.
שיירה של קרוואנים והרבה אופנועים ממתינים לעלות לבטן האונייה.
אני נכנס למשרד הכרטיסים, עושה צ’ק־אין,
וממתין בתור.
המראה מזכיר לי את קרלה ומרסיה מברזיל, שפגשתי על האונייה בדרך לכאן.
אני כותב להן בקבוצת הווטסאפ שהקמתי,
והן עונות שהן עדיין בחופי קלבריה.
שוטר מסמן לי להתקדם.
אני עולה אל הסיפון,
פורש מזרן,
ויושב מול הרציף.
צפירה חזקה.
האונייה עוזבת את הנמל.
בעוד 9 שעות אגיע לנמל Igoumenitsa שביוון.
חצות של יום 27/ביוני 2025
28 ביוני 1965.
היום אני בדיוק בן 60.
אני חושב על שישים השנים שעברו,
וחושב לעצמי —
אני נמצא עכשיו בתקופה הכי מאושרת בחיי.
תודה שקראתם את הפוסט.
