(העיר פורטו)
נסיעה אטית דרך רמזורי ליסבון. העיירות ואזורי תעשייה נראים מחוברים לעיר אחת גדולה. בלתי נסבל לרכב מרמזור לרמזור בעומס תנועה.
אני עולה על הכביש המהיר, תוך שעתיים וחצי אני מביט בהיסטוריה. הגעתי לפורטו. גשר ענק מעל נהר הדורו, מכניס אותי לכניסת הרובע העתיק. מסעדה קטנה, באחת הכיכרות, שניצל וציפס, בהמלצת המלצר קינוח ברזילאי. טלפון ראשון, לבן שלי, שנמצא ביוון. “בסוף אני נשאר לבד.” הוא אומר. אני מתעניין ומבין שדברים קצת השתנו. עוד לפני שאני מחליט מה לעשות, “אל תדאג, אני מגיע לא תהיה לבד. אוהב אותך, נדבר בערב.” עכשיו אני צריך לקיים את ההבטחה. אני פותח מפה, מה? 2700 ק”מ?? עד לעיר שממנה אקח מעבורת ליוון. חישוב מהיר מראה לי שאני צריך לעבור 900 ק”מ ביום כדי להגיע בזמן. הקינוח הבראזילאי שאת שמו לא מצליח לזכור, טעים מאוד.
את סוף הטיול בפורטוגל צריך לחגוג. ליד חוף האוקיינוס האטלנטי אני בסופרמרקט, פילה סלמון טרי, ירקות. אני נעמד ליד מדף הירקות, איך אפשר לבחור, הכול בפורטוגזית. “סליחה גברתי אפשר עזרה בקשה? איזה יין הוא טוב ולא מתוק?” היא לוקחת בקבוק מהמדף, “זה יין פורטוגלי” היא אומרת. לוקחת בקבוק אחר ומראה לי. “גם זה יין פורטוגלי.” “זה טוב? לא מתוק?” אני שואל. “כן זה טוב, לא מתוק.” היא אומרת, “אז מה ההבדל?” בחיוך גדול היא אומרת: “זה מהאזור שלנו.” “בטח שאקח את זה, מהאזור שלכם זה הכי טוב.” אני אומר. ומחייך אליה בחזרה. על יד חוף הים אני מוצא קמפינג. ארבעה איירו כניסה ואת האוהל מיד אני מקים. האורז כבר מוכן מרק הירקות גם, הדג צריך עוד כמה דקות, את היין אני פותח. הנה, ארוחת מלכים מוכנה. כבר מאוחר, זמן ללכת לישון, אני שוכב באוהל, חושב על הים שמולי. זה בעצם האוקיינוס האטלנטי. ממש איפה שהשמש שקעה זה מיאמי. תחושת הרפתקאות שאני נמצא בא מעלה בי מחשבות על קולומבוס ועל אלה שגילו את יבשת אמריקה. “אבל מי גילה את פלורידה” אני שואל את עצמי. הסקרנות מונעת ממני להירדם. אני פותח גוגל: “פונסה דה לאון” הוא גילה את פלורידה, הוא בעצם המציא לה את השם – LA FLORIDA כשהגיע לשם. בתרגום מספרדית זה: ” האדמה הפורחת.” לא ידעתי את זה. קצב האחיד של רעש גלי האוקיינוס, ומחשבות על מגלי היבשות – מרדימים אותי.
(לילה על חוף האוקיינוס}
שמונה בבוקר – אני רוכב חזרה אל העיר פורטו. אם אצמד לנהר הדורו הוא ייקח אותי אל תוך ספרד. את הנסיעה האיטית לאורך כפרי נהר אפצה ביותר שעות רכיבה ביום המחרת. הגיפי אס אומר לי ימינה, אבל הסקרנות מושכת אותי שמאלה. בכוונה אני טועה. גונב עוד רכיבה ברחובות פורטו המדהימה, רכיבת הבוקר ברחובות העיר מסתיימת בבית קפה. אני יושב בחוץ ומסתכל איך שהיום מתחיל. עכשיו אקשיב לגיפיאס, שלוקח אותי עמוק אל תוך תוואי הנהר. יצאתי מהעיר, אני רוכב צמוד לנהר, עובר בתוך כפרים ונוף עוצר נשימה.
אולי זה הנוף, אולי זה האופנוע, אולי זה החופש, ואולי זה ג’וני קש שמתנגן לי בקסדה. אבל אני בהיי מטורף.
כבר ארבע אחר הצהריים, מרוב יופי ומצב רוח טוב שכחתי לאכול. אני עוצר במסעדה קטנה בצד הדרך. מרק ירקות ועוד משהו קטן ואל הדרך אני ממשיך לרכב. כבר ערב, הרבה פחות מרחק ממה שתכננתי. מחפש במפה מקום לחניית לילה. “הופה,” לא יאומן. שתי דקות ממני קמפינג, איזה כייף, ככה זה שאני לא מתכנן. שבעה אירו כניסה, ואת האוהל מייד אני מקים. מלבדי, רק עוד מטייל עם אופנוע יש בקמפינג.
(לאורך נהר הדורו)
בתוך חצי שעה האוכל מוכן. אורז עם ירקות מרק עדשים והכול על גזיית בנזין אחת ושלושה סירים קטנים. אני ניגש אל רוכב האופנוע, “היי חבר, רוצה לאכול?” אני שואל. “לא כבר אכלתי.” “רוצה יין?” “לא תודה אני לא שותה.”, “רוצה לדבר?” אני שואל. אני רואה שהוא רוצה אבל מהסס. “טוב אם תרצה תצטרף.”. אני מרגיש שהוא רוצה לדבר, בטח רק עכשיו יצא למסע. אנשים שהם בתחילת מסע, הם עדיין בישנים והססנים, זה לוקח זמן להיפתח ולהרגיש חופשי.
אין כמו מקלחת חמה וארוכה אחרי יום רכיבה ארוך. מחר יש לי דרך ארוכה כדאי שאלך לישון.
אני מתעורר מוקדם, המים על הגזייה, מכין קפה. “היי שלום לך.” אני מסובב את הראש. ורואה את השכן היחיד שלי. “היי בוקר טוב, קפה?” אני שואל. “כן” הוא אומר בביישנות. “אני באסקי.” הוא אומר. בלי שאני שואל. “מספרד?” אני שואל. “לא אני באסקי לא ספרדי.” אני יודע שחבל הבאסקים זה חלק מספרד. לבחור חשוב שאדע שהוא באסקי ולא ספרדי. לאט הוא נפתח, ומספר על עצמו בלי שאני שואל. על המסע שהוא עושה, שהוא יצא מהבית שלו בחבל הבאסקים לתשעה ימים. הוא רוצה התנסות בלטייל עם עצמו ולבד וזו הפעם הראשונה שהוא עושה את זה. אני מספר לו על המסלול שלי, על זה שנים שאני מטייל לבד בכול העולם, ואני מאוד נהנה, ושאני חוזר ליוון דרך צרפת, איטליה ומשם מעבורת ליוון.
“יש מעבורת בכול יום מברצלונה לנמל לא רחוק מרומא.” הוא אומר. “זה יחסוך לך זמן וגם כסף על אגרת הכבישים.” ברצלונה אני חושב, ובודק במפה, 950 ק”מ לברצלונה, זה הרבה.
אנחנו נשארים עוד חצי שעה לדבר, הוא מספר לי על המסלול שלו אל תוך פורטוגל. אנחנו מחליפים טלפונים ונפרדים לשלום.
אני על האופנוע – עדיין לאורך נהר הדורו. במראה אני רואה אופנוע רוכב מאוחרי, זה הבאסקי? כן זה הוא. חשבתי שהוא אמור לרכב לצד השני, אל פורטוגל. הוא רוכב אחרי במשך שעתיים. אני לא עוצרו ולא מסמן לו, שירגיש לבד כמו שהוא רוצה. אני יודע שזה חשוב לו. אני נכנס לתחנת הדלק הקרובה, הבאסקי אחרי. אנחנו נכנסים לבית הקפה שצמוד לתחנה, יושבים ביחד, הוא מספר לי על העיר שבא הוא גר ועל העבודה שלו. שואל אותי על אופי הטיול לבד, על הציוד, מה אני עושה כשיש תקלה, אני מסביר במשפטים נותני השראה לפני שאנו נפרדים- “תכתוב לי אם תרצה עוד מידע” אני אומר.
פה נפרדות דרכינו הוא לחבל הבאסקים, ואני לנמל ברצלונה, עוד לילה במלון, בעיירה קטנה בדרך ואני מגיע לברצלונה.
הפתעה: הנמל צמוד לטיילת העיר. אונייה תצא בשעה אחת עשרה בלילה, לעשרים ואחת שעות שייט. מה שמשאיר לי יום שלם להסתובב בעיר.
אני מנצל את הזמן למבקר בשווקים, בקתדרלות, בבתי קפה. עם האופנוע הכול קרוב, אני חונה על המדרכה כמו שאר האופנועים בכל מקום שאני רוצה לבקר בו
שווקים בברצלונה)
אחת עשרה בלילה. אני עולה על האונייה, עייף ומותש מתלאות הדרך אני לוקח חדר עם נוף לים. רעידות האונייה שמאלה וימינה מכניסות אותי לאחת עשרה שעות של שינה עמוקה. ללא חיבור לאינטרנט, ללא קשר עם העולם, אני מתעורר בלב ים, מביט מהחלון ורואה רק ים כחול. אני עולה לסיפון האונייה לשתות קפה, ופוגש זוג איטלקים שחוזרים מטיול על האופנוע בספרד ופורטוגל. שיחות וכמה עצות, והינה כבר מגעים לנמל ציווטווקי. עיר נמל צפונית לרומא.
(על האונייה מברצלונה לאיטליה)
כבר חצות הגענו לחופי איטליה, אני יורד ברכיבה מבטן האונייה. חיפוש קצר בגוגל ואני מוצא גסטהווס קטן בלב העיירה, רכיבה לאורך הרחובות, “אני בסרט אחר,” ממש סרט האיטלקי. מוצא חן בעיני הסרט הזה. למרות שהשעה מאוחרת, אני ערני מהתרגשות. הרחובות, הקצב איך שהרחובות נראים, אפילו לראות זוגות שהולכים יחד ברחוב, נראה מאוד איטלקי. אני עוצר ליד שתי זוגות שיצאו מבר, האישה לבושה כובע יפה והגברים בחליפות, שאל אותם, היכן המקום שאני מחפש, אני לא מצליח למצוא. אני מראה להם בטלפון את הכתובת, “זה פה” הבחור אומר לי ומצביע. ” אתה מישראל? הוא שואל. “כן” אני עונה. “ראיתי עברית בטלפון, דודה שלה מנתניה” הוא אומר. בת הזוג שלו מחייכת אלי, אני אומר תודה וממשיך אל הגסטהאווס.
“אתה האורח היחידי פה.” אומרת לי אנה, מראה לי את המטבח, את המקרר. לארוחת הבוקר תיקח מה שתרצה, מסבירה לי איך להפעיל את מכונת הקפה. רגע לפני שהולכת, “את המפתחות תשאיר בדלת כשאתה יוצא”. היא אומרת עם חיוך גדול. אני יוצא לרחוב למצוא בר פתוח ולספוג עוד מאווירת הסרט האיטלקי.
600 ק”מ לעיר ברינדיזי. משם אעלה על אונייה ליגומניצה שביוון. תוך כדי ארוחת הבוקר אני בונה את המסלול. זהו, סיימתי לאכול. לא מבזבז זמן ויוצא לדרך.
אני רוכב לאורך הים, עובר עיירות וכפרים, בכול צומת השלט אומר לי, רומא שמאלה, רומא שמולה. מאוד אני רוצה לרכב לרומא, אני מתעלם מהרצונות שלי וממשיך לפי המסלול. חוצה מהחוף המערבי אני רוכב החוף המזרחי, חוצה את ההרים ויורד אל מישור שטוח עד לחוף הים. את עצירות התדלוק, אני מנצל לשתות קפה ומשהו קטן לאכול.
ארבע אחר הצהריים. הגעתי לנמל ברינדיזי. זוג עם אופנוע מגיעים דקה אחרי. הוא מושיט לי יד, “אני כריס.” בת הזוג מושיטה לי יד. ” אני ילינקה. “אני הראל.” “ילינקה חולמת על פסטה אתה מצטרף?” שואל כריס, “ברור” אני אומר. דלפק מכירת הכרטיסים עדיין סגור. אנחנו רוכבים לעיר, פסטה אנחנו לא מוצאים, אבל פיצה כן. אנחנו מעבירים את הזמן באכילה איטית ובהחלפת חויות. הם אומרים לי שהם גרים במלטה ושהם בדרך לרכיבת שבילים ביוון.
אנחנו חוזרים לדלפק, קונים כרטיס לאונייה. ” איפה הים” אני שואל את כריס הנמל לא פה, מסתבר שצריך לנסוע לנמל רבע שעה נסיעה.
אני רוכב לבטן האונייה, חונה ליד האופנוע של כריס, קושר את האופנוע לרצפת האונייה.
עוד לילה על האונייה, אני יושב על הסיפון עד לשקיעה, כבר חושך מוחלט, הולך לאכול ארוחת ערב במיסעת האונייה. זהו, אני ממש עייף. אני מוצא שרעידות האונייה זה הדבר שהכי עוזר לי להירדם.
שמונה בבוקר, אני עומד על סיפון האונייה, תיכף נכנסים לנמל יגומניצה.
ילינקה כריס ואני, מתיישבים במסעדה מול הנמל לארוחת בוקר. כריס וילנקה ממשיכים לטיול שבילים בפולופונז. ואני לכיוון אתונה.
היי חמוד הגעתי.
2700 ק”מ מפורטו שבפוטוגל, רכיבה רציפה + שתי מעבורות. אנחנו הולכים לקניות חוזרים ומבשלים, דואגים לעוד כיסאות. מזמינים חברים.
מחר בערב ליל הסדר.
