רוכב לבד במקסיקו, מתלבט בין דרך קצרה עם אזהרות על קרטלים לבין דרך ארוכה ובטוחה יותר, בדרך ל :Banamichi שבצפון מקסיקו.
מקסיקו: רוכב אל תוך טריטוריה בשליטת הקרטלים, בדרך ל:Banamichi בצפון מקסיקו.
את הלילה הראשון לא ישנתי טוב. המתח העיר אותי כדי לבדוק אם האופנוע ליד החדר.
6:00 בבוקר. שוב אני מביט מהחלון, מראה האופנוע המכוסה מרגיע אותי.
עוד לפני שאני מצחצח שיניים, אני בודק את הדרך שיש לי לעשות היום. אני רוצה להגיע לעיר Banamichi. יש שתי דרכים שמובילות לעיר:
אחת שעה נסיעה, והשנייה שלוש שעות.
אזהרה!! אני ממשיך לקרוא: “לא לנסוע מהדרך הקצרה: סכנה”. אני ממשיך לקרוא: “פעילות גבוהה של קרטלים”.
הלב שלי דופק חזק.
אני מרגיש כאילו אני במילוט תמידי מהקרטלים. בזמן שאני אורז את האופנוע, אני מסתכל לצדדים, וכל רכב שיוצא מהחנייה מכניס אותי לדריכות.
מחדר לידי יוצאת בחורה צעירה, מכניסה את התיק לתוך רכב שנראה לי כמו רכב של חברה שעוסקת בתשתיות. כשהיא עוברת לידי אני שואל אותה: “סליחה, אפשר שאלה?”
“כן”, היא עונה.
“האם מסוכן לנסוע על הכביש ל-Banamichi?”
“לא, הכול רגוע”, היא עונה.
אני קצת מקשה ומוסיף: “קרטלים, את יודעת”.
לשנייה היא חושבת ואומרת: “לא, זה לא מסוכן”.
אני אומר לה תודה, והיא אומרת שיהיה לי יום נעים, נכנסת לרכב, יוצאת ברוורס, ואני מתפלא, בחורה לבד נוסעת בכבישי מקסיקו.
תוך כדי התארגנות אני חושב על ההתראות הנוראיות, ומצד שני פקידת הקבלה אומרת בטבעיות שהכול רגוע, ועכשיו הבחורה הזו אומרת אותו דבר, ועוד נוסעת לבד ברכב. ממש מוזר.
על ארוחת הבוקר אני לא מוותר, ונכנס למסעדה של המלון. הכול חדש לי, העיצוב של המסעדה בסגנון מקסיקני, התפריט ושתי הבנות שעובדות פה. אין ספק שאני במקסיקו, אני אומר לעצמי.
אני מזמין ארוחת בוקר מקסיקנית, שזה שתי ביצים מקושקשות עם עגבניות, בצל ופלפל ירוק קצת חריף, שעועית שחורה וטורטייה מקמח תירס.
אני מביט מדי פעם בשתי הבנות, אולי אזהה איזה חשש או פחד כדי להצדיק את התראות המסע שלא מרפות ממחשבותיי. גם כשאני מדבר איתן, שום דבר לא מסגיר פחד.
מוזר, אני חושב לעצמי.
אני חוזר אל האופנוע, מניע ורוכב אל הכביש הראשי, אל הדרך הבטוחה ללא פעילות קרטלים.
יש תנועה על הכביש, אבל לא עמוס מדי, וזה טוב לראות עוד מכוניות.
הנה מחסום משטרתי. אני מצפה שיעצרו אותי, לפי הסיפורים, הם בטח ימציאו משהו כדי שאשלם להם.
ליתר ביטחון אני מדליק את שלוש מצלמות הגו פרו: אחת על הקסדה, אחת על הכידון והשלישית על המגן מקדימה
אני מאט, מתקרב אל השוטר כדי לעצור. הוא מסמן לי לשלום ואני ממשיך ברכיבה. מוזר.

אני אמור לפנות פה ימינה, אבל הפנייה נראית לי מוזרה. זה לא כמו פנייה, זה פנייה לדרך עפר. נותן גז וממשיך ישר, מכשיר הניווט לא מתקן אלא מחזיר לאותה דרך.
סיבוב פרסה, ונכנס אל דרך העפר בחשש כבד, נזכר בכל ההתראות לא לרדת מהכבישים הראשיים.
“אלוהים, לאן אני נוסע?” הדרך הופכת לצרה, אבל עם אספלט. לעזאזל, רק אני על הכביש.
“בטח טעיתי בדרך”.
ליתר ביטחון אני עוצר לבדוק את מכשיר הניווט, ותוך כדי נזכר בהמלצות: “לא לעצור בצד הדרך וגם לא לעצור בתחנות דלק להרבה זמן”.
הלב דופק בקצב מוגבר. כן, זו הדרך הנכונה.
מאיץ וממשיך ברכיבה, דרוך לכל מצב שלא יתפתח. מדי פעם עובר רכב מולי, מסמן לשלום בתנועת יד, ומבט במראה לבדוק שלא מסתובב בעקבותיי.
כבר שעה וחצי של רכיבה לבד. מדי פעם אני חולף על פני חוות או יישוב קטן, אבל לא מעיז לעצור.
מת להשתין, אבל אין מצב לעצור פה, 
מולי עיירה קטנה. בכל זאת, עצירה בכניסה לעיירה.
כנסייה קטנה צבועה בלבן וגם גינה קטנה. מבט מהיר שאין איום בשום צד, זמן טוב להפסקה קצרה.
מוציא מצלמה, מצלם כמה תמונות. רכב מתקרב, המבט מופנה אליו.
טנדר אמריקאי ישן, ובו שני גברים, כל אחד חובש כובע בוקרים מקסיקני. כשהרכב מאט ומתקרב , “הנה זה מתחיל”. אני חושב לעצמי.
אחד מהם מסמן לשלום ושואל: “אתה צריך עזרה?”
בניסיון לשדר ביטחון: “לא תודה, רק עצרתי לנוח”.
הם מסמנים לשלום ומאחלים נסיעה טובה.
“בטח יקראו לחברים שלהם, עדיף להמשיך”. המחשבות לא מפסיקות.
אבל מסקרן לראות את כפר, או מה שזה . הרחובות ריקים. חנות מכולת אחת פתוחה, וליד הכנסייה כמה אנשים.


פרסה וחזרה אל הכביש המוביל ל-Banamichi.
עוד שעה וחצי רכיבה ואגיע אל העיר. אני עוקב אחרי השילוט למרכז. העיר נקייה מאוד אבל ריקה. “איפה האנשים?”
הבניינים צבועים בלבן, ובין כמה מהם בית בצבע אחר, מכניס קצת שמחה.
עצירה מול הכיכר המרכזית של העיר. כנסייה, גן עם עצים די גדול וספסלי ישיבה. כמה נשים וגם גברים, נראים רגועים.
כל הזמן אני מחפש אחרי סימנים של פחד או חשש, אבל האנשים משדרים שלווה.

טוב, עכשיו צריך מלון. פתיחה של גוגל מפות לחיפוש, ורכב מסוג ג’יפ סוזוקי נעצר לידי.
״היי סליחה, אתה ייודע על מלון בסביבה?״
הוא מצביע אל מעבר לכביש ואומר: “פה”.
הוא מתקרב לאופנוע, שואל אותי מהיכן אני ולאן אני נוסע. אני מספר לו על תוכניותיי וגם שואל לגבי הסכנות באזור הזה של מקסיקו.
“הכול רגוע פה”, הוא אומר לי, “אין סכנה”.
“מה, אין סכנה?” אני אומר ומוסיף: “האינטרנט מלא בהתראות”.
הוא מציג את עצמו: “אני אלחנדרו”. אני מציג את עצמי, והוא מסביר לי לגבי מקסיקו.
“גם אני לוקח חדר במלון, בוא ניכנס ונלך לאכול משהו ביחד”.


“מעולה”, אני אומר.
צ’ק אין, אני מכניס את האופנוע אל תוך המלון, ממש מול דלת החדר שלי.
מחליף בגדים, ואנחנו הולכים למסעדה ליד.


“פה זה מקום טוב”, אלחנדרו אומר, ואנחנו נכנסים למסעדת המבורגרים.
שתי בנות בגיל ה-30 עומדות מאחורי הדלפק, בשולחן ליד יושבים שלושה גברים ואנחנו.
מזמינים נאצ’וס ובירה עד שיגיעו המנות.
“מאיפה הגעת היום?” שואל אלחנדרו.
“מ-Cananea”, אני עונה.
“אבל באתי בדרך הארוכה, לקח לי יותר משלוש שעות”, אני מוסיף.
“למה מהדרך הארוכה?” הוא שואל בפליאה.
“כי כתוב שהדרך הקצרה מסוכנת בגלל הקרטלים”, אני עונה.
אלחנדרו צוחק ואומר: “הכול פה קרטלים. מה אתה חושב, שבדרך שנסעת אין קרטלים?
המשך בקרוב.







