מקדוניה – הרפתקה לא מתוכננת.
רק סיימתי טיול יום באי קיאה. יש עוד שבוע עד מועד הטיסה החדש. יש בי רצון לעשות משהו מעניין. אולי ארכב למדינה אחרת? אבל לאן…
בשעת ערב מאוחרת אני מחליט לרכב למקדוניה הצפונית. זה קרוב, המדינה קטנה והזדמנות להכיר אותה.
מה השעה? או, כבר אחרי חצות. אני עייף מדי לתכנן את המסלול. רק אבדוק היכן מעבר הגבול הקרוב. אוקיי — Bitola, באזור הזה נמצא מעבר הגבול הקרוב. אני מכוון שעון מעורר ל־5:30 בבוקר. אצא לדרך ב־6:30. שבע שעות רכיבה, פלוס־מינוס.
7:08 — אני מניע את המנוע. גמגום קל של מנוע קר, ותוך שניות הוא מתייצב על סל”ד קבוע. ברכיבה איטית אני יוצא מהשכונות הצפוניות ומתחבר אל כביש E75, הכביש המהיר לכיוון סלוניקי. קר… חם… מזג האוויר משתנה כשאני רוכב בשקעים או מטפס לגבעות. קרירות הבוקר מעוררת בי חשק לכוס קפה חם. הנה תחנת דלק של Shell — אני עוצר, משאיר את המעיל על תיק מיכל הדלק, תולה את הקסדה על המראה ומזמין אמריקנו גדול, בלי סוכר ובלי חלב.
אחרי Lamia אני מטפס אל רכס ההרים. הנוף הופך מיוער. שלטים שמזהירים מפני דובים מעבירים בי רעד קל — עוד משהו לשים לב אליו. צפון יוון מזכירה לי את מדינות הבלקן: עצים גבוהים, נחלים, כפרים קטנים. הקצב משתנה — שונה לגמרי מהקצב של אתונה וחופי הים.
אני ממשיך בכביש צר. ה־GPS אומר שעוד 9 ק”מ ואגיע למעבר הגבול. כפר אחרון לפני המעבר. בתחילת הכפר תחנת דלק ובית קפה. עוד עצירה קצרה לפני שאני עובר מדינה. אני מזמין דאבל אספרסו, מתיישב על כיסא במרפסת. זוג דוברי אנגלית מחבק את המוכרת — כנראה חזרו ממקדוניה. אני מחייך לעצמי, פותח את המפה ומתרגש לקראת הרפתקה חדשה.
Bitola, העיר הקרובה במקדוניה, נמצאת רק 16 ק”מ ממני. אני חובש קסדה, שם כפפות, מניע את מנוע ה־BMW הנאמן ומתקדם אל מעבר הגבול. השעה 2:45 — אני עומד בתור עם המכוניות לבדיקה.
מעבר הגבול עובר חלק. בדיקת דרכונים, עמדת מכס. שוטר מנומנם מסמן לי ביד להמשיך — והנה אני רוכב בכבישי מקדוניה הצפונית. כביש צר, 60 קמ”ש, ואני סורק את הדרך, מנסה להבין את המדינה החדשה.
עוצר לתדלק. “תשלום בקופה,” אומר לי המתדלק. אני נכנס פנימה. כמה גברים מדברים ביניהם, מביטים בי ואומרים שלום. אני משלם וחוזר אל האופנוע. תחושת נעימות ממלאת אותי — האנשים כאן נראים אדיבים ונעימים.
העיר – Bitola
הנה העיר – “Canter”. אני מתקדם לעבר מרכז העיר. טיילת מרוצפת אבן, ובצדדיה מבנים עתיקים. המון אנשים צועדים לאורכה, בתי קפה, מסעדות וחנויות קטנות נותנים לה מראה שמזמין לבקר בה. אתמקם במלון ואבוא גם, אני אומר לעצמי.
זמן למצוא מקום לישון. אני עוצר בכניסה למלון שנמצא על הדרך. משאיר את הקסדה והכפפות על האופנוע ונכנס לעמדת הקבלה.
״במקרה יש חדר פנוי ליחיד?״
״הכול מלא,״ עונה לי עובדת הקבלה.
טוב, אמשיך למלון אחר. רגע, איזה יום היום? אה, שבת. אולי בגלל זה הכול מלא.
אני רוכב למלון הבא שגוגל מציע – גם פה מלא. לא נורא, יש לי ציוד קמפינג, אבל אנסה עוד קצת ואחר כך נראה.
מוזר, הכול מלא.
אני ממשיך בחיפוש לפי גוגל. רגע, מה זה? Vila Diamond – חדרים להשכרה.
משאיר שוב את הקסדה והכפפות על האופנוע, עולה במדרגות, פותח את הדלת – מולי דלפק קבלה, אין אף אחד, וגם אין אור.
על הדלפק כפתור ופתק: Ringing.
אני מצלצל – כלום.
לפני שאני אוחז בידית דלת היציאה, אני שומע רעש – דלת נפתחת.
מהמדרגות יורד איש מבוגר, מביט בי, ולא אומר מילה.
״Hi, do you have a room available for one night?״ אני שואל.
חיוך קטן נמתח על פניו. הוא אומר משהו שנשמע לי כמו “Da”.
יופי, יש לי מקום להניח את הראש הלילה.
אני משלם 20 יורו עבור החדר. יש גם חניה סגורה לאופנוע.
החדר קרוב לטיילת.
אני פורק את הציוד מהאופנוע. ההתרגשות מהעיר החדשה משכיחה ממני את העייפות של 7 שעות רכיבה, ואני יוצא לראות את העיר.
ואוו, ממש חמוד פה.
מתיישב בבית קפה בטיילת. ריחות של קפה ומאפים אופפים אותי מכל עבר – ואני נאמן לדיאטת הקיטו שהתחלתי לפני חודשיים.
מזמין אמריקנו קר, בלי חלב ובלי סוכר.
טיילת שירוק סוקאק
עגלת קפה לאורך טיילת שירוק סוקאק
אני קורא על העיר – ״אחת הערים הוותיקות והיפות במקדוניה הצפונית. עיר עם עבר עות’מאני עשיר, הייתה מרכז דיפלומטי חשוב. וואלה, מעניין. שוק ססגוני ורחוב ראשי – שירוק סוקאק. מלא בבתי קפה, חנויות ומבנים היסטוריים״. אני מרים את הראש – איזה יופי, אני בדיוק ברחוב הזה. מושלם!
עכשיו אצא לראות את העיר. לאורך הרחוב הראשי – חנויות, מסעדות, בתי קפה. ריחות קפה ומאפים אופפים את הרחוב, וזה עושה אותי רעב. אני נכנס למסעדת בשרים, מתיישב ומזמין סטייק עסיסי.
מתחבר לווייפי ומתכנן את המסלול למחר. כמה קטנה מקדוניה הצפונית – 1.8 מיליון תושבים. בתוך שלושה ימים ארכב את כל המדינה. רק עכשיו, בזמן תכנון המסלול, אני שם לב כמה היא קטנה.
מאוחר. אחזור לחדר ה”יהלום” שלי – שהוא ממש בסיסי אבל נקי. אקום בשבע בבוקר ואצא לדרך – אל ההרים ואל האגמים.
ארוחת ערב במסעדת בשרים שבטיילתהשמש מעירה אותי. לא סגרתי את הווילון, מה השעה עכשיו? או, רק 5:45 מלא התרגשות מהצפוי לי היום נכנס למקלחת, לובש את בגדי הרכיבה ויוצא אל הדרך.
קפה, אשתה בבית קפה על הדרך.
ב GPS רושם – אגם פארספה לאחר מכן אמשיך לאגם אוחריד ואחר כך נראה.
אחרי קפה טוב ללא מאפה ברחוב צדדי אני עולה על האופנוע לכיוון האגם ומקפיד לקחת את הכביש שעובר דדרך פארק הלאומי Galicica.
אגם פארספה ואגם אוחריד
דרך מדהימה. בתוך זמן קצר אני רוכב בנוף אחר. רק מקווה שה־GPS יודע לאן הוא לוקח אותי. הוא מראה לי לפנות בדרך מוזרה. ה־GPS מסמן לי ימינה ומכניס אותי אל דרך משובצת אבנים. ״זו דרך רומית,״ אני אומר לעצמי.
ענפי עצים מתכופפים אל אמצע הדרך, ואני מטה את גופי כדי להימנע מהם.
״זו לא הדרך הנכונה,״ אני אומר לעצמי, אבל מאוד יפה, ואני מחליט להמשיך.
מה יכול להיות? מקסימום אחזור.
Via Egnatia הכניסה לדרך.
מעניין – דרך רומית ארוכה וטובה.
בטוח שבנו אותה לפני המון שנים. דרכים כאלה, עשויות אבן, נבנו איפשהו בימי הביניים.
אקרא על הדרך הזו כשאגיע לאגם.
אני מתקדם עם הדרך ומגיע לאזורים חקלאיים – מטעי אגסים, תפוחים ודובדבנים.
מקילומטרים אני יכול לזהות את עצי התפוח והאגס. במשך שנים גידלתי מטעי תפוחים ואגסים. מספיק לי לראות את גוון העלים וצורתם כדי לדעת באילו עצים מדובר.
האוויר עומד, למעט רוח קלה. ריח האדמה והעצים מזכיר לי משהו מאוד מוכר.
עוד מעט תקופת הדילול, אני חושב לעצמי, וממשיך לרכב אל תוך הכפר.
לפתע – בית מדהים מולי.
ללא מחשבה אני עוצר בצד הכביש, מול בית עטוף בפרחים אדומים.
מחזה כזה עוד לא ראיתי.
אני עוצר לצלם את הדבר היפה הזה וממשיך בדרכי – בין מטעי הדובדבנים והתפוחים.
הדרך לוקחת אותי עד אגם פרספה.
הכביש ממשיך אל כפר דייגים על שפת האגם ומתקדם עד קצה הכפר.
מסעדה מנומנמת, עם מלצרים לבושים בקפידה – בדיוק מה שאני צריך. עוד חלבון.
.https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%94_%D7%90%D7%92%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%94
חצר הבית
אני מזמין חזה עוף על הגריל, סלט חסה עם הרבה שמן זית ולימון.
עכשיו אקרא על הדרך שרכבתי עליה עד לכאן.
לא טעיתי. הדרך הוקמה לפני 2,200 שנה. Via Egnatia – זה שמה.
מדהים!! הרגשתי שאני רוכב על דרך עתיקה.
הדרך נבנתה על ידי נציב רומי בשם גנאיוס אגנאסטיוס, ולכן נקראת על שמו – Via Egnatia.
היא התחילה בחוף דורוס שבאלבניה, לחוף הים האדריאטי, המשיכה דרך מערב מקדוניה, עברה בעיר סלוניקי שביוון והגיעה עד איסטנבול שבתורכיה.
עכשיו נשאר לי רק לדמיין את מרכבות הסוסים נעות על הדרך.
מטעי תפוחים לאורךVia Egnatia
סיימתי לאכול, אבדוק שוב את מסלול הרכיבה ואמשיך.
עוד תמונה של האגם, ואני עולה על האופנוע – בדרך אל אגם אוחריד.
דרך מדהימה. אני לא יודע איפה בדיוק אני נמצא, אבל בטח באיזה חלום.
שייט פספסתי. אני רוצה לרכב דרך רכס Galicica. פספסתי את הפנייה שמאלה, ה־GPS מיד מתקן את עצמו ומראה לי להמשיך עם הכביש.
אבל לא, אני לא רוצה את הכביש הרגיל – אני רוצה את דרך הרכס.
כביש מפותל שמטפס בחדות אל פסגת רכס Galicica – זו דרך מדהימה לפי מה שאני רואה במפה.
סיבוב פרסה, עוד 200 מטר, ואני פונה ימינה אל הדרך שאני רוצה.
הדרך מפותלת ומטפסת לעבר מעבר ההרים.
הפרשי הגובה שאני צובר תוך כדי טיפוס גורמים לי להרגשת לחץ באוזניים.
ככול שאני מטפס, האגם נראה קטן יותר.
הנה הנקודה הכי גבוהה – Livada Pass. מד הגובה מראה שאני נמצא ב־1,599 מטר מעל פני הים.
והופ – אני מתחיל לרדת בכביש המפותל לעבר אגם אוחריד.
הנוף משתנה. עכשיו זה נראה כמו נוף של ארצות הבלקן שאני מכיר.
מוקסם מהנוף, שאפילו שיירת אופנועים שעוברת מולי לא גורמת לי להתרגש.
הנה נקודה טובה לצלם את האגם. הפסקה קצרה – וממשיך עם הכביש שלוקח אותי עד לשפת האגם.
פונה ימינה, ורוכב לאורך האגם.
תצפית אל אגם אוחריד
העיר אוחריד – וזוג אנשים מדהים
אני מתקדם עם הכביש לעבר העיר אוחריד.
אמצא מקום לישון, אצא בערב לראות את העיר העתיקה, ובבוקר – אמשיך.
אני רוכב אל מרכז העיר העתיקה. מחפש מקום לשתות קפה ולמצוא חדר להניח בו את הראש ללילה.
מראה המבנים הלבנים עם גגות אדומים, הרחובות הצרים, בתי הקפה שקרובים למי הטורקיז של האגם – מעלים בי הרגשה של שמחה ואושר.
אני עוצר בצד הכביש, בודק אם יש מקום לחנות את האופנוע.
לפני שאני משחרר קלאץ’ למקום הבא, בחור עם זקן ארוך ניגש לקראתי. ״אפשר לעזור לך?״ הוא שואל.
״אני רק רוצה לשתות קפה,״ אני עונה.
״בוא, תחנה את האופנוע על המדרכה,״ הוא אומר ומכוון אותי בתנועת יד.
אני קצת חושש, אבל תוך שניות אני מבין – לפי שפת הגוף והדיבור – שאני במקום טוב.
״מעולה, אפשר דאבל אספרסו בבקשה?״
אני מתיישב ליד שולחן גבוה שעל המדרכה.
זה בכלל פיצרייה, אני חושב לעצמי.
״אני פיליפ,״ הוא מציג את עצמו.
״אני הראל,״ אני עונה. פיליפ יושב איתי בשולחן שעל המדרכה, ואנחנו מדברים על טיולים, על מקדוניה הצפונית ועל נקודות עניין באזור.
פיליפ מספר שגם לו יש אופנוע Yamaha Tenere 700.
״זאת איוונה, בת הזוג שלי,״ הוא אומר, והיא לוחצת את ידי ומתיישבת איתנו.
בלי לשים לב – כבר חמש בערב. אני שואל את פיליפ אם הוא מכיר חדר שאפשר לקחת ללילה.
כמה טלפונים, והוא מוצא לי חדר ב־Vila Magdalena – של קרובי משפחה שלו.
אנחנו קובעים להיפגש שוב לקפה, מאוחר יותר בערב.
אני ניגש לקופה לשלם. ״זה עליי, אתה אורח,״ הוא אומר.
״תודה רבה,״ אני עונה.
אני עולה על האופנוע, בדרך אל Vila Magdalena.
אחלה חדר, בשביל 20 יורו. בדיוק מה שאני צריך – וקרוב לעיר העתיקה.
Ivona and Philip-Prova Pizza
אני חוזר לפיצרייה. פיליפ ואיוונה מאושרים לראות אותי – וגם אומרים את זה.
פיליפ מכין לשנינו אספרסו. אנחנו מתיישבים בשולחן מחוץ לפיצרייה, ואיוונה מצטרפת. השיחה זורמת.
אחת עשרה בלילה. פיליפ מציע שאצטרף אליהם למקום הקבוע שבו הם שותים משהו אחרי העבודה.
הם סוגרים את הפיצרייה, ואנחנו הולכים ביחד לטיילת – לבית קפה בעיר העתיקה.
פיליפ מזמין בירה, איוונה וויסקי עם קרח, ואני – קפה אמריקנו.
פיליפ שואל אם הקפה לא מפריע לי להירדם.
״אני שותה קפה בכל שעה ביום. זה לא מעיר אותי ולא מרדים אותי,״ אני עונה. הוא צוחק.
״לילה טוב. אבוא בתשע בבוקר כשאתם פותחים – נשתה קפה ביחד, ואמשיך בדרכי.״
אני אוכל פיצת קיטו שפיליפ הכין
זמן להתקלח ולישון.
תשע וחצי בבוקר – נגיעה עדינה על מתג הסטרטר, מנוע האופנוע מתייצב על סרק. בינתיים אני מכניס את הציוד למזוודות האופנוע. שלוש דקות רכיבה, ואני מחנה את האופנוע על המדרכה – בדיוק כמו אתמול.
אוי אוי, איפה הטלפון שלי? אני נזכר שהשארתי אותו על מזוודת האופנוע. אמרתי לעצמי לזכור לקחת – אבל שכחתי. זה ממש לא טוב.
אני ניגש לאיוונה ואומר לה ששכחתי את הטלפון על האופנוע, ושאני כבר חוזר.
ברכיבה מהירה אני מתקדם לחניית וילה מגדלנה. פתאום אני חסר סבלנות לרכבים האיטיים שלפניי. עם תחושת דחיפות, אני יוצא מהכיכר, רוצה להעלות הילוך – מה זה? איפה ידית ההילוכים?
נפלה ידית ההילוכים של האופנוע. שיט. מאיפה זה בא עכשיו?
עם הרגל אני מנסה למצוא אותה, אבל אין – פשוט אין ידית הילוכים. האופנוע תקוע על הילוך ראשון. אני נותן גז חזק כדי להגיע מהר – המנוע צורח בתורים גבוהים ומתקדם לאט.
הדאגה לטלפון משכיחה ממני את התקלה באופנוע.
כמה מטרים לפני החנייה אני רואה שאין טלפון על הרצפה. אני הולך ברגל כמאה מטרים – אולי החזיק מעמד על המזוודה ונפל שם. כלום. אין טלפון.
אני מחפש – ואין.
אני כבר מכין את עצמי למצב חדש – ללא טלפון.
כמה מידע חיוני יש לי בו… אני מריץ מחשבות על קנייה של טלפון חדש. זה ממש מדכדך אותי. איזה סרבול.
רגע – יש עוד תקווה.
אני פותח את המחשב ומחפש את היישום ‘מצא את הטלפון שלי’.
עולה מהר לחדר, מתחבר לווייפי – הנה! הטלפון! אני רואה את המיקום שלו על המסך.
רץ במדרגות אל האופנוע.
מסביר לבעלת חנות כלי העבודה שמתחת לבניין שאיבדתי את הטלפון.
היא שמה את שתי ידיה על הלחיים ועושה פרצוף כאילו קרה אסון.
אני מראה לה את המסך, אבל לא מצליח לקרוא את הכתובת – הכול במקדונית.
אני שם לב שהטלפון זז – עוד חמישים מטר.
בעלת החנות ואני, עם לפטופ פתוח ביד, הולכים בכיוון שהמסך מראה.
״פה,״ אני אומר לה. ״זה פה.״
עובד בניין ניגש אלינו עם הטלפון ביד. ״זה היה על הכביש,״ הוא אומר.
הרגשת הקלה מציפה אותי.
כמה מזל, אני חושב לעצמי.
האישה מצביעה על המחשב ואומרת: ״זה טוב, זה טוב,״ ועושה פרצוף מרוצה.
ידית הילוכים שיצאה מהמקום.
טוב, עכשיו צריך לראות מה קרה לידית ההילוכים של האופנוע.
אני נשכב ליד האופנוע ורואה שבורג – “אום” – השתחרר ונפל.
בעלת החנות, שנראית מודאגת ממצב התקלה, מביטה בי.
״במקרה יש לך כזה בורג?״ אני שואל ומצביע על המקום החסר.
היא נכנסת אל החנות וחוזרת עם בורג שבדיוק מתאים.
אני מבריג, מחזק – הכול תקין עכשיו.
אני רק יכול לדמיין מה היה קורה אם זה היה מתרחש אי שם בהרים או באמצע שום מקום. בלי יכולת להשיג בורג.
בהדחקת המחשבה אני אומר לעצמי – ״דברים לא קורים סתם, גם כשזה נראה חמור ונורא.״
לכל דבר יש סיבה.
מזל שהטלפון אבד.
איזה צירוף מקרים שזה קרה ממש ליד חנות עם בורג מתאים.
כל כך הרבה צירופי מקרים בזמן קצר.
נסתרות הן דרכי האל – אני חושב.
שתים־עשרה בצהריים.
אני מגיע אל הפיצרייה. פיליפ ואיוונה שמחים על הסוף הטוב.
״אולי לא תיסע היום?״ הם אומרים.
אני חושב על זה – שכבר מאוחר לצאת עכשיו אל הדרך.
״אשאר עוד לילה,״ אני אומר.
הם שמחים על ההחלטה, וגם אני.
אני יוצא לרכיבה קרוב לעיר, מוצא שביל צר שמטפס אל ההר ואז מתגלה לי מקום ירוק עם מפלי מים השביל מטפס לאורך נחל עד לכנסייה שבה אני פוגש בחור צעיר שבא לקבל השראה מהמקום. ״יש ב Ohrid 365 כנסיות״ הוא אומר. ״כנסיה לכול יום. אנחנו קוראים לעיר ירושליים השנייה״ הוא מוסיף.
מפלי מים לאור השביל
בערב אני חוזר לפיצרייה.
פיליפ מציע להכין פיצת קיטו.
אל מגש קטן הוא מוסיף פטריות, גבינת מוצרלה, זיתים, ומלמעלה – עלי רוקט.
אני מוסיף עוד שמן זית – מוסיף שומן. זה בדיוק מה שאני צריך לתזונה הקטוגנית שלי.
“טעים,” אני אומר, ופליפ ניגש להכין פיצת קיטו גם לעצמו.
11:00 – סוגרים את הפיצרייה והולכים לשתות משהו אחרי יום עבודה.
איוונה אומרת שמחר יש לה יום חופש.
חצות. לפני שאנחנו נפרדים, פיליפ מציע שנרכב ביחד למנזר יפה ליד האגם, כ־40 דקות נסיעה.
אנחנו קובעים להיפגש בתשע בבוקר. נרכב למנזר – ואחרי זה אמשיך לדרכי.
פיצת קיטו גם לפיליפ
אני חוזר לחדר, מכוון שעון לשבע בבוקר. אורז את האופנוע. מוודא שלא שכחתי כלום, מקפיד שהטלפון יהיה איתי ויוצא לפגוש את הזוג המקסים.
אנחנו רוכבים לאורך האגם עד למנזר סנט נחום (Saint Nahum Monastery) – מקום פשוט מדהים.
המנזר הזה הוקם לפני יותר מאלף שנה, על ידי נחום מאוחריד, אחד מתלמידיו של קיריל (כן, זה מהכתב הקירילי). הוא יושב ממש על שפת אגם אוחריד, מטר מהגבול עם אלבניה. שקט מיוחד יש פה. גנים פורחים, נוף מטורף, ובתוך הכנסייה עצמה – הקבר של נחום. מקומיים אומרים שאפשר לשמוע את הלב שלו פועם מהאבן. לא יודע אם זה נכון, אבל המקום מרגיש חי.
אנחנו עוצרים לקפה, מצלמים קצת, ופיליפ מציע שנלך לאכול ארוחת צהריים. אני אומר בסדר, אבל הפעם אני מזמין. הוא מתעקש שהוא מזמין, במסעדה טובה בכפר שבדרך.
https://en.wikipedia.org/wiki/Monastery_of_Saint_Naum
אנו רוכבים אל כפר שבהרים, ונכנסים למסעדה שצופה אל Ohrid Lake
אנחנו רוכבים אל כפר שבהרים, ונכנסים למסעדה שצופה אל אגם אוחריד.
הטלפון של Ivona מצלצל. היא צוחקת ואומרת שבעלת החדר התקשרה להגיד ששכחתי את המשקפיים.
“אולי זה סימן שאתה צריך להישאר עוד יום,” היא אומרת.
אנחנו מתיישבים ומזמינים אוכל – אני מזמין חזה עוף על הגריל, Ivona לוקחת אצבעות עוף ופיליפ מזמין המבורגר.
האוכל מגיע במהירות, הריחות מעוררים תיאבון, והנוף עוצר נשימה.
צלחת לצד צלחת, שיחה לצד שיחה, והזמן עובר בלי שנרגיש.
אנחנו חוזרים אל העיר, שותים עוד כוס קפה לפני שאני עוזב.
דוד של פיליפ מגיע ומציע שייט קצר באגם, מסביב לעיר, על יכטה של חבר.
אני חושב על השעה – כבר אחרי שתיים בצהריים.
אוקיי, אני אומר לעצמי, אני בטיול – מה כבר יכול להיות?
אנחנו עולים אל הסירה של Tashe. יוצאים להפלגה מדהימה.
הנוף שרואים מהסירה משלים את התמונה על העיר אוחריד.
“פיליפ, נראה לי שאני נשאר עוד לילה,” אני אומר תוך כדי הפלגה.
“נעשינו עצובים בגלל שאתה הולך – עכשיו אנחנו שמחים,” הם אומרים.
אנחנו מפליגים סביב העיר.
Tashe מספר שהוא לוקח הרבה תיירים להפלגות, ואני שמח על ההזדמנות להכיר אותו.
תצפית אל Ohrid מהסירה.
“אלך לחדר לנוח ואבוא לפיצה מאוחר יותר,” אני אומר.
החשיך. מנורות העיר מאירות את המדרכות. מזג האוויר נעים, גם עם חולצה קצרה. אווירת אביב אמיתית יש עכשיו.
אני מגיע אל הפיצרייה – אל המקום המוכר. פיליפ מכין לשנינו פיצת קיטו ואומר: “עכשיו שנינו בדיאטת קיטו.”
זוג אמריקאים מבוגר נעמד מול הדלפק ומזמין פיצה. אני שם לב שאין להם מקום לשבת.
“אתם יכולים לשבת לידי, זה בסדר. לא אעשה לכם כלום,” אני אומר עם חיוך.
היא מציגה את עצמה – “אני ברברה”, ומציגה גם את בן זוגה. הם מספרים שהם גרים בפלורידה, אבל את רוב הזמן מבלים וגרים על יאכטה שעוגנת כרגע ליד יוון.
הזוג המקסים עסוק עם לקוחות הפיצרייה, ואני והזוג המבוגר שוקעים אל תוך שיחה מרתקת על נדודים בעולם. אנחנו מחליפים מספרי טלפון, ואני מראה להם את האתר והבלוג שלי.
עוד מעט חצות. זוג האמריקאים אומר שלום – לא לפני שאנחנו שוב מחליפים מספרי טלפון.
באתי ללילה אחד – נשארתי שלושה.
Barbara, her partner, Ivona, Philip and I Prova Pizza
בבוקר אצא מוקדם אל הדרך.
פיליפ ואייוונה אומרים שהם עצובים שאני עוזב. אני אומר שגם לי עצוב לעזוב. “זה ירגיש ריק כשלא תהיה פה,” אומר פיליפ. אני עונה, “לא עוד הרבה זמן – אגיע שוב.”
אנחנו מתחבקים לשלום, ואני עולה על האופנוע בדרכי חזרה לחדר. אני מכוון שעון לשעה 6:00 בבוקר, וחושב על זה ששוכחים דברים דווקא במקומות שרוצים לחזור אליהם.
הרבה קילומטרים לפניי היום. עד הערב אני רוצה להגיע לעיר ביטולה, סמוך לגבול עם יוון – בדיוק למקום שישנתי בו בלילה הראשון.
לאורך הריין השחור
הדרך אל – Mavrovo Lake
שבע בבוקר.
גשם יורד והשמיים מעוננים. אני עולה על האופנוע. רוכב אל מחוץ לעיר.
טפטוף הגשם מוסיף לאווירת המסע והנדודים.
עדיין אני רוכב לאורך אגם אוחריד, ועוד מעט אתחבר אל הכביש למרובו, לאורך נהר הריין השחור.
מה זה פה? ואוו, מדהים! ככל שאני מטפס לאורך נהר הדריין השחור אל תוך ההרים, הנוף הופך דרמטי ועוצמתי.
בעיר דֶבֶּר אני נכנס לסופרמרקט לקנות מצרכים לארוחת צהריים.
עולה על האופנוע ואומר לעצמי – איך בא לי למצוא מקום מקורה, כמו פרגולה, שתשמש מחסה מהגשם.
אכין ארוחת בוקר ואמשיך.
אני יוצא מהעיר לכיוון אגם מרובו.
נוף הדרך מעלה בי חיוך ואושר.
הכביש עובר בתוך ואדי צר וירוק, נהר הריין השחור זורם ממש צמוד.
אני עוצר לצלם וממשיך.
הופה – הנה! בדיוק מה שרציתי. פרגולה עם שולחן בצד הדרך.
איך זה שאני חושב על משהו ופתאום זה קורה?
אני פונה ימינה, מחנה את האופנוע צמוד לפרגולה, ומכין לי ארוחת בוקר־צהריי
על בטן מלאה ואחרי קפה טעים – אני ממשיך במעלה הדרך.
הנוף מתעצם.
הופך למשהו שעוד לא ראיתי.
אני מפעיל את מצלמת הגו־פרו.
ואוו! לא יאומן – דובה חומה, פרוותית וגדולה, עם גור דובים קטן, בצד הדרך – אוכלים עשב.
הם מרימים את מבטם, מביטים בי וחוזרים לאכול.
את זה אני חייב לצלם.
סיבוב פרסה – אני מגיע קרוב אליהם, אבל הם נכנסים אל בין העצים.
אולי אראה עוד דובים בהמשך הדרך.
אני מגיע אל Mavrovo Lake.
האגם יפהפה, אבל יופיו מתגמד לעומת עוצמת הנוף שבדרך.
לא יכול שלא לחשוב על זה שתמיד אני אומר לעצמי – ״הדרך היא הטיול״.
לקראת ערב אני מגיע ל־Bitola.
שוב יורד גשם.
אני ממשיך עם הדרך, כשמולי נראית קשת מדהימה.
פונה שמאלה אל דרך עפר, עוצר לצלם את הקשת בענן, מכין עוד כוס קפה – וממשיך אל Vila Diamond.
בעל הבית המבוגר יוצא לקראתי.
אני שואל: ״יש חדר פנוי?״
הוא מחייך: ״אותו חדר״, הוא אומר.
״רגע, אני רוצה לצלם אותך.״
הוא נעמד מולי, מחייך. אני מצלם – ונכנס אל החדר.
מחר בבוקר אקום מוקדם.
שבע שעות רכיבה לפניי.
קפה אחרון לפני יוון
הריין השחור
כפר יווני לאחר מעבר הגבול.
סוף.
תודה שקראתם
מקווה שנהניתם לקרוא.
