אני יוצא ממיאמי. זו הרכיבה הראשונה שלי על האופנוע החדש-ישן שקניתי. לפני חודשיים רכשתי אותו מבחור שלא רכב עליו במשך שנתיים. עכשיו אני סוף סוף מחוץ לעומסי התנועה של העיר, מתמסר לכביש הפתוח.
שעתיים וחצי של רכיבה בנוף שטוח. לראשונה אני רואה פרדס. אני חולף על פני חוות תפוזים עצומה. החווה נראית כאילו ראתה ימים טובים יותר. הנוף הזה שולח אותי אחורה בזמן. זה לא סתם דז’ה וו – אני בטוח שזה אותו מקום.
לפני 36 שנים, בגיל 23, רכשתי אופנוע ימהה TT 550 במיאמי ויצאתי להרפתקה למרכז אמריקה. בדרך עצרתי כאן, באחת החוות, כדי למלא את כיסיי במזומנים בעבודת כפיים.
ועכשיו, אני שוב כאן. אני מנסה לזהות את המקום – את הכניסה לחווה, את בניין המשרדים – אבל שום דבר לא נראה כמו שאני זוכר. העצים נראים מוזנחים, המבנים שונים, ואני תוהה אם החווה בכלל קיימת.
אני מבחין במבנה גדול בצד הדרך. הוא מוכר אבל אני ממשיך הלאה. אחרי חמישה קילומטרים משהו בתוכי מתעקש, ואני עושה סיבוב פרסה.
אני נכנס למבנה ושואל את הבעלים: “תגיד, הייתה פה פעם חוות תפוזים, נכון?”
הוא מביט בי במבט מבולבל ומשיב: “אני לא בטוח. אני מילטון. הקמתי את המקום לפני שנתיים. עכשיו אני מייצר יין מפירות טרופיים.”
מילטון מזמין אותי לטעום מהיין שלו, ואני לא מתנגד. הוא מגיש גם בשר משובח, והאווירה חמימה ומיוחדת. אני שואל אותו על החווה שהייתה פה, מנסה לתאר את המבנים שהיו, ומספר לו שלפני 36 שנים עבדתי פה.
זה מזכיר לו משהו: “קניתי את השטח הזה לפני מספר שנים. בניתי את היקב ואת המסעדה הזו,” הוא אומר וממשיך לספר על החווה שיש פה ועדיין קיימת. “הכול השתנה,” הוא מסכם.
אנחנו מחליפים מספרי טלפון.
אני שולף את המצלמה ומנציח את הרגע לפני שאני ממשיך בדרכי. אני מתבונן במדפי היין ובשולחנות העגולים בצד השני של החלל. אנשים יושבים סביבם, משוחחים ושותים יין. שתי מלצריות בתלבושת לא פורמלית מגישות גבינות ובשר. מוזיקה נעימה מתנגנת ברקע וריח יין ממלא את האוויר.בזמן
שאני חוזר לכביש, אני רואה את עצמי פה, לפני 36 שנה. הכול השתנה – ואני איתו.
כשאשוב למיאמי, אסיים להכין את האופנוע למסע. מקווה שמחר בצהריים אצליח לצאת לכיוון השמורה ולחקור את אזור הביצות.
התוכנית שלי היא להגיע לברזיל דרך מסלול שעובר בפלורידה, לואיזיאנה, טקסס, מקסיקו, ומרכז
אמריקה. בפנמה אקח מעבורת לקולומביה, ומשם אמצא את הדרך לברזיל.
את מיאמי אני עוזב בשעות אחר הצהריים, כדי לחקור את אזור הביצות של Everglades National Park. הדרך תיקח לי שעה וחצי.
החום והלחות מפתיעים אותי. אפילו בזמן רכיבה מהירה, הרוח לא מצליחה להקל.
האזור עצמו ירוק, עם עצים גבוהים ומראה מרשים, רק הלחות מכבידה. לא חושב שאי פעם רכבתי בלחות כזו.
אני מבחין במשהו על הכביש. מאט ומתקרב – אליגטור! וואלה, באמת אליגטור חוצה את הכביש.
ברור שאני באזור ביצות. וגם הריח… זה ריח שאי אפשר לטעות בו.
אני ממשיך בדרכי לכיוון עיירה קטנה שבה אני מתכנן להישאר ללילה.
לפתע, לוח השעונים מהבהב ומתריע על לחץ אוויר נמוך בגלגל הקדמי. אני עוצר ומגלה שהגלגל כמעט ריק. הצמיג חדש לגמרי –איך זה קורה.
מוציא את הקומפרסור הקטן שלי ומתחיל לנפח. בזמן העבודה אני מסתכל סביבי ומבין שהכול פה ביצה אחת ענקית.
מחשבה על האליגטור שראיתי קודם פתאום קופצת לי לראש, וזה גורם לי לזרז את הקצב.
לקראת ערב אני מגיע למלון קטן בעיירה. סוף סוף מקום לנוח אחרי יום לא פשוט.
בדרך לאזור הביצות
השוני בין העיר הגדולה לכאן עושה לי טוב, אני מכניס את התיקים לחדר, מקלף מעליי את בגדי הרכיבה הספוגים בזיעה, ומחליף לבגדים קצרים. רכיבה קצרה של שתי דקות בלי קסדה – פשוט אי אפשר עם החום והלחות – מצליחה סוף-סוף לקרר אותי קצת.
כשאני חונה את האופנוע ומדומם מנוע, מוזיקת קאנטרי נעימה מחליפה את רעש המנוע. אני פותח את דלת העץ של המסעדה ונכנס. האווירה מורגשת מיד. זה מקום ביתי, רחוק שנות אור מרשתות ענק.
פיצה אישית או משפחתית? אני רעב מדי בשביל לחשוב פעמיים ולוקח משפחתית עם בירה. בזמן שאני ממתין, אני מבחין בפרטים הקטנים: מוזיקת הקאנטרי שמתנגנת ברקע, המקומיים שיושבים לאכול, והמלצרים שמכירים כמעט כל לקוח בשמו. שיחות קלילות נשמעות מכל עבר, ואני חושב לעצמי, “זה ממש כמו בסרטים.”
חוזר למלון על בטן מלאה, מתקלח, ונשפך אל המיטה.
חמש בבוקר.
אני שוב על האופנוע, רוכב ברחובות העיירה. יש קסם מיוחד בשעה הזאת. המקום מתחיל להתעורר באיטיות, והאוויר הקריר של הבוקר עדיין נשאר איתי, אבל לא לעוד זמן רב.
אני עוזב את העיירה ונכנס לכביש הראשי. הכביש כמעט ריק, ומעט רכבים חולפים מולי. אני נהנה מהרכיבה האיטית, בוהה בצידי הדרך, אולי יופיע שוב אליגטור.
שני צידי הכביש מוקפים ביצות. עצים גבוהים סוגרים עליי מכל עבר, והחום יחד עם הלחות יוצרים תחושה זרה ומיוחדת, כל כך רחוקה מהעיר הגדולה. בזמן הרכיבה, אני נזכר במה שקראתי על ההיסטוריה של האזור אמש.
כאן, בביצות האלה, התנהלו קרבות משמעותיים במלחמת האזרחים האמריקאית. פלורידה, אז חלק מהקונפדרציה הדרומית, ראתה מאבקים אכזריים על עתיד האומה. עכשיו, כשאני רוכב פה, בין האדמה, הצמחייה והאליגטורים, אני יכול לדמיין את ארועי ההיסטוריה.
אני מתמקד בדרכים הצדדיות ומגלה את פלורידה האמיתית. כביש צר מתפתל לפניי, משני צדדיו שדרת עצים שמתמזגת מעליי לכדי מנהרה ירוקה. אני חולף על פני בתי עץ ישנים ונושנים, מלאי אופי, ומרגיש צורך לעצור ולצלם.
מזג האוויר מעונן, אך הגשם מחכה. סביבי שקט ושלווה: בתי עץ פשוטים, חוות בקר שנראות כאילו נמתחות עד האופק, ותחנות דלק ישנות לצד חנויות קטנות שמוכרות אוכל וגם אלכוהול.
אני מוצא את עצמי מתבונן באנשים המקומיים. כובעים רחבים, מגפיים כבדים – כולם משדרים חיים פשוטים.
ארבע אחר הצהריים.
שעתיים של רכיבה נינוחה חולפות, ואני מבחין בשלט: Cedar Key. משהו בשם הזה מושך את תשומת לבי. חיפוש קצר מגלה לי שמדובר בעיירת דייגים קטנה, ואני מחליט לפנות.
הכביש שמוביל אליה צר, מוקף צמחייה סבוכה ומים, עד שאני מגיע לגשר ארוך שמחבר בין איים קטנים. ריח הים ממלא את האוויר כשאני מתקרב ל-Cedar Key. אני מאט את הקצב, סקרן לגלות את המקום.
הרחוב הראשי, צמוד לקו המים, מלא במבני עץ עתיקים, מסעדות קטנות, חנויות ובארים. אין פה סימן לקדמה טכנולוגית – רק תחושת נוסטלגיה נעימה.
אני עוצר את האופנוע ליד המזח, מביט על סירות דייגים שעוגנות. אחרי טיול קצר ברגל, אני מוצא מסעדה איטלקית קטנה בקומה השנייה. אני מתיישב ליד חלון ענק, שצופה ישירות אל הים. פסטה עם רוטב איטלקי, כוס בירה, ושקיעה שהופכת את הנוף לזהוב
עכשיו זמן טוב לבדוק את הסיפור של העיירה.
לא ציפיתי לעיירה עם כל כך הרבה אופי וסיפורים. העיירה הקטנה הזו, שנמצאת במפרץ מקסיקו, הייתה פעם מרכז לתעשיית עץ הארז ותעשיית העפרונות במאה ה-19. עם השנים, היא שרדה אסונות טבע ודעיכה כלכלית, והיום היא שקטה ומיוחדת, מושכת אליה אמנים, דייגים ותיירים שמחפשים מקום שקט.
עיירת דייגם Cedar Key 
מעבר לכביש נמצא המלון שבו אני רוצה לתאכסן. בעלת המקום, אישה מבוגרת עם שיער כסוף ואסוף, מקבלת את פניי בחיוך חם. חתול ג’ינג’י מגיח, מתחכך ברגליי גם הוא מקבל אותי בברכה.
אני מחנה את האופנוע ליד החדר ומתחיל לפרוק את הציוד.
לידי חונה טנדר, זוג מבוגר יוצא מרכב, לציידם כלב מבוגר שצועד באיטיות. הם מתחילים לפרוק ציוד, כולל צידנית גדולה שנראית כבדה. “היי, צריכים עזרה?” אני שואל.
“לא תודה,” עונה הגבר בחיוך. “זה האוכל של כלב. נשאיר אותו בטנדר וניקח קצת לארוחה שלו.”
בזמן שכל אחד עסוק בפריקת הציוד שלו, אנחנו מחליפים כמה מילים. מסתבר שהם מקנדה, ולנו באטלנטיק סיטי לילה קודם. מחר הם ממשיכים דרומה.
החדר שהזמנתי קטן, פשוט ונעים.
המזגן מרגיש כמו התגלית של המאה. הוא מסלק את הלחות מהחדר. אני מתמקם, מתארגן, ומתכנן את יום המחר. עדיף שאקום מוקדם, יהיה נעים לרכב בשעות הקרירות של הבוקר.
השעה חמש בבוקר.
אני שוב על האופנוע, משאיר מאחורי את המלון הקטן. רוכב באיטיות, מתעורר יחד עם השמש. השמיים מתחילים להיצבע בגוונים של כתום וורוד. התחושה הזו – של הכביש הפתוח והשקט של הבוקר – היא בדיוק מה שאני אוהב בטיולים כאלה.
היעד היום הוא פנמה סיטי.
אני מקווה למצוא שם מוסך שיסכים לעזור לי להתקין את מכלי הדלק הרזרביים שהבאתי מיוון. המרחק הוא כ-5 שעות, אבל הדרך היא ההנאה האמתית. אני עוצר בעיירות קטנות, הולך ברחובות, לוגם קפה בבתי קפה ביתיים, וקורא קצת על ההיסטוריה המקומית.
אבל המציאות משנה את התוכניות.
אני מבין שלא אספיק להגיע לפנמה סיטי היום. בצד הדרך, שלט קטן מפנה אותי לקמפינג סמוך. אני פונה בעקבותיו ומוצא מקום מקסים. נחל זורם לצד שטח מיוער ועצים מצלים, והכל שקט ושלו. מלבד זוג צעיר עם שני ילדים בקרוואן, אין כאן אף אחד.
אין משרד קבלה, אבל יש שירותים ומקלחות, והשטח נראה מטופח. אני ניגש אל המשפחה ושואל, “איך נרשמים כאן?”
“נרשמים אונליין,” מסביר לי הגבר, שמציג את עצמו כדויד. הוא מוציא דף עם הוראות: “תירשם באתר הזה, ואחרי זה תתקשר למספר הזה – הם יגידו לך איפה להתמקם.”
אני מנסה להירשם דרך הטלפון, אבל הקליטה באזור בעייתית. “אתה יכול להשתמש בטלפון שלי,” מציע דויד בלי להסס. הוא מחייג בשבילי, מדבר עם הנציג, ומעביר לי את ההוראות.
השיחה מתגלגלת .
דויד מספר שלפני 15 שנים היה בישראל, והתנדב בקיבוץ. הוא מספר לי על מקומות שטייל בהם, במיוחד הוא אהב את ירושלים ואת תל אביב
אני מקים את האוהל שלי ליד שולחן פיקניק. על השולחן אני מכין את ארוחת הערב – ,יוצא לי ממש טעים. אחרי הארוחה, אני לוקח מגבת וכלי רחצה, צועד למקלחות, ושוטף מעליי את הזיעה והדביקות של שעות הרכיבה. מזל גדול שאין יתושים שמתנפלים עליי – למרות שהם נראים בכל מקום. משום מה אף פעם אני לא נעקץ.
כשאני שוכב באוהל, אני מתעמק במפות ובתכנונים ליום המחר. היעד: פנמה סיטי. שם אתקין סוף-סוף את מכל הדלק הרזרבי שהבאתי איתי מיוון. משם אמשיך מערבה, דרך טקסס, עד הגבול במעבר לארדו שם אחצה למקסיקו.
טיפות גשם לטפטף, פוגעות באוהל בקצב קבוע ומרגיע. אני עוצם עיניים, נותן לקול הגשם להרדים אותי.
שמונה בבוקר.
אני יוצא מהאוהל לשמיים כחולים, האדמה עדיין רטובה מטיפות הלילה. האוויר קריר, אני נועל את הקפקפים וצועד למקלחת, מים החמים שוטפים מעליי את שאריות הלחות מהלילה. . תחושה של רוגע אופפת אותי כשאני חוזר, מכין לעצמי כוס קפה, ומתיישב לרגע. זה רגע של נחת, אבל המחשבה על הדרך לפנמה סיטי מזכירה לי שצריך להתקדם.
לאחר שאני אורז את הציוד על האופנוע, אני יוצא לדרך. הכביש נמתח לפניי, עובר דרך עיירות קטנות, הנוף לא משתנה, אני נושם עמוק, מתענג על החופש שבדרכים הצדדיות.
בצהריים אני מגיע לפנמה סיטי. הרחובות מתעוררים לחיים, והמולת העיר מנוגדת לשקט של הדרך. המטרה שלי ברורה: למצוא מוסך ולהתקין סוף סוף את מכלי הדלק הנוסף. אחרי חיפושים קצרים, אני מוצא מוסך קטן ונכנס. בזמן שהמכונאי עובד, אני יושב בצד, מחכה בסבלנות.
הטלפון שלי מצלצל. חבר מהעבודה על הקו, נשמע מודאג. “שמעת על ההוריקן? הוא בדרך לאזור שלך,” הוא אומר. המילים מלחיצות אותי. אני שולף את הטלפון ובודק את תחזית מזג האוויר. המסך מראה הוריקן קטלני, עם משבי רוח שמגיעים ל-150 מייל לשעה. הלב שלי צונח. זה רציני.
אני מחליט לא לקחת סיכונים. מיד אני מזמין חדר במלון טוב לשני לילות, בטוח ומוגן מפני הסערה המתקרבת. המחשבה להישאר חשוף בדרכים פשוט לא באה בחשבון. אני מתכנן לעזוב את האופנוע במלון ולעלות על טיסה למנהטן לשני ימי עבודה. עד שאחזור, הסערה תחלוף, והדרך תיפתח מחדש.
עם כל הדאגה, אני מוצא נחמה בהחלטה. לפעמים, גם על הכביש, צריך לדעת מתי לעצור ולחכות שהסערה תעבור.
חמקתי מהסערה ויצא טוב. גם הספקתי לעשות דברים חשובים וגם נמנעתי מסכנה. במהלך הנסיעה במונית משדה התעופה למלון, אני מבחין בנזקי ההוריקן: הצפות בצדי הכביש ורמזים למשהו רציני שעבר כאן, אבל ללא נזקים משמעותיים לרכוש.
אני עולה שוב על האופנוע, נצמד לכביש 90 שנמתח לאורך החוף. הדרך מובילה אותי לגשר עצום שחוצה את נהר המיסיסיפי הענק. הנוף משתנה, ועכשיו אני באזור ירוק ומוצף. המטרה שלי היא להגיע עוד היום לניו אורלינס.
אני ממשיך לרכב ונכנס לכביש 10. הרכיבה מהירה, וקבוצת רוכבי הארלי חולפת על פניי. אני מאיץ, מצטרף אליהם, והתחושה מדהימה. השלטים כבר מראים שאני קרוב לעיר. אני יורד מהכביש המהיר, רוכב דרך פרברי ניו אורלינס, ובסופו של דבר מגיע למרכז העיר.
החלטה של רגע – אני פונה לכיוון הרובע הצרפתי. המראה הראשון שתופס את תשומת ליבי הוא להקת ג’אז שמנגנת על המדרכה. אני עוצר בצד, מדומם מנוע ונשאר לשבת על האופנוע. המוזיקה מושכת אותי פנימה. אני מחליט לשבת בבית קפה ממול.
ניו אורלינס
עם קפה חם ופאי תפוחים על השולחן, אני מתענג על השילוב המושלם של טעמים ומוזיקה חיה. האווירה ברובע הצרפתי היא משהו מיוחד; הרחובות מלאים באנשים, במוזיקה ובצבעים. אני מתהלך בין הסמטאות, סופג את כל מה שיש לעיר להציע. ניו אורלינס יפהפייה ומלאת חיים.
מחר אחצה את הגבול לטקסס, אבל הערב אני רק כאן – בתוך המוזיקה, הטעמים והאווירה הייחודית של ניו אורלינס.
תודה שקראתם את הפוסט. הפוסט הבא, טקסס
