בלי תוכנית ברורה, רק אני, האופנוע והדרך.
חציתי את הים באונייה, רכבתי בין כפרים תלויים על צוקים, התקלחתי בנחלים.
ישנתי באוהל, שתיתי יין, ופגשתי זרים שהפכו לחברים.
מסע איטי בדרום איטליה – קלבריה, רכס אלבורני
יומן דרכים אישי, רגעים של שקט, ושל חופש טהור.
דרום איטליה- בדרך לסיציליה.
הגעתי שעתיים לפני שעת ההפלגה. מול דלפק מכירת הכרטיסים עומד זוג מבוגר שמזמין כרטיס לעצמם ולקרוואן. פקידה נחמדה, עם כתובת קעקוע עדינה שבולטת על צבע עורה הלבן, מסמנת לי להתקרב.
״הקעקוע שלך מאוד יפה,״ אני אומר. והיא עונה ״תודה״ עם חיוך ביישני.
״כמה אתם?״ היא שואלת.
״אנחנו שניים – אני והאופנוע,״ אני עונה.
״פספורט, בבקשה.״
היא ממלאת טופס ממוחשב, מבקשת את מספר לוחית הרישוי של האופנוע.
״110 איירו,״ היא אומרת.
״מחיר זול בשביל חירות,״ אני אומר עם חיוך.
היא צוחקת, ואני חוזר אל האופנוע – שמח.
בחור עם אופנוע BMW חונה לידי.
״אתה יכול להשגיח רגע? אני הולך להביא קפה. איזה קפה אתה רוצה?״
״תודה, אני בסדר, הרגע שתיתי. אבל אני פה עד שתחזור.״
הוא חוזר עם הקפה.
״אני ג׳ורג׳,״ אני מציג את עצמי, ושואל לאן הוא נוסע.
ג׳ורג׳ הוא רופא בבית חולים באי אביה. כשהוא לוקח חופש, הוא רוכב לבד – בכל פעם למדינה אחרת. עכשיו הוא רוכב למשך חודש לסקוטלנד ואירלנד.
״אני רוכב לדרום איטליה,״ אני אומר.
אנחנו מחליפים חוויות על סגנון טיולי סולו ושוקעים אל תוך שיחה על מהות טיול סולו.
״רגע, מה השעה עכשיו? כבר 16:00? אווי, אני מאחר לאונייה! מתי ההפלגה שלך?״
״עוד שעתיים. אני שט לאנקונה,״ הוא אומר.
ואני חשבתי שאנחנו על אותה הפלגה… אני מאחר לאונייה.
אנחנו מחליפים מספרי טלפון, וקובעים להיפגש באתונה – אחרי המסע שלו.
תמונה אחרונה לפני העלייה לאונייה.
משאיות, מכוניות כבר בתנועה אל תוך האונייה.
עובד האונייה מסמן לי היכן לחנות. הוא קושר את האופנוע כדי שלא יזוז בהפלגה. אני לוקח איתי בגדים להחלפה, שק שינה ומזרן, ועולה למחפש מקום לפרוש את שק השינה על הסיפון. אבל לא צריך סיפון – אפשר להתמקם על הספות בלובי. אני רואה שכך גם עושים שאר הנוסעים שקנו כרטיס על הסיפון.
את החפצים אני מניח על ספה פינתית.
הרמקולים מודיעים שארוחת הערב מוגשת במסעדה.
אולי זה רעיון טוב לאכול משהו, אני חושב ופתאום מרגיש רעב. שירות עצמי –
אני לוקח מגש, בוחר פילה סלמון בתנור וסלט יווני.
מהחלון אפשר להבחין שהאונייה כבר בתנועה.
בזמן האוכל אני יכול שמוע את רעש מנועי האוניה מתערבבים עם רעש הסועדים.
אני מסיים לאכול והולך לשבת על הסיפון. מביט אל הים ועל שובל המים שהאונייה משאירה.
בשולחנות לידי יושב איש שאוכל את ארוחת הערב שהביא איתו.
זוג מבוגר יושב ובוהה בים.
משפחות עם ילדים, ואנשים עם כלבים, יושבים עם הפנים לים. זו התנהגות אופיינית להפלגות. את אותה אווירה אני פוגש בכול הפלגה.
אני מביט בהם וחושב לעצמי שתמיד נוסעי האוניות נראים שונים.
עוברת בי המחשבה שאולי זה סוג התחבורה שעושה אותם שונים או אולי הטיפוסים שמשמשים בכלי תחבורה זה הם שונים.
האונייה מפליגה ומתרחקת מהחוף, אווירת שלווה מרחפת על כולם, ללא אינטרנט ותקשורת.
אני אוהב את זה.
ארבע־עשרה שעות של שלווה לפניי.
יש זמן לקרוא, לתכנן את המסלול – ולישון.
על הספה אני פורס את סידן לבן שהבאתי איתי והולך לישון.
.אני מתעורר מוקדם. לא חשבתי שאשן כל כך טוב. על על ספה לידי יושבות שתי בחורות. אני קם לשטוף פנים ואומר להן “בוקר טוב”. גם הן חצי מנומנמות בטח רק התעוררו.
ואוו, איזו סיטואציה, אני על האונייה באמצע הים, אנשים שאני לא מכיר סביבי, עוברת בי המחשב על הרגע שאני נמצא בו.
עוד חמש שעות של שייט לפנינו.
הבנות פונות אליי, שואלות מהיכן אני.
“ישראל,” אני אומר.
“מהיכן אתן?”
“ברזיל,” הן עונות. אני מופתע לפגוש את שתי הברזילאיות על האונייה ומנסה לחבר את הקשר שלהן למסע הזה באונייה. הן אומרות שטיילו באלבניה והדרך היעלה והזולה להגיע לדרום איטליה זה לקחת את השייט לעיר בארי שבאיטליה.
הן שואלות אם אני יהודי. אני אומר שכן, ושואלות אם גם אמא שלי יהודייה.
אני אומר שכן ומוסיף ״גם אמא וגם אבא שלי יהודים.״
הן שואלות על כשרות, על מצוות ביהדות, על קבלה – והן בכלל נוצריות.
“אנחנו מאוד אוהבות את ישראל,” הן אומרות ואנחנו צוללים לשיחה על מקומות קדושים בארץ ישראל.
אחרי שעה של שיחה אני יוצא אל הסיפון. הולך לאורך המעקה, כשאני חוזר אני רואה אותן יושבות על הכיסאות שעל הסיפון, כשהן רואות אותי קלארה מפנה לי כיסא שאצטרף. ואנחנו ממשיכים את השיחה – על הדת היהודית, על הדת הנוצרית, ואיך שהכול התחיל.
ממערכת הכריזה של האונייה נשמע קול במבטא יווני ״בעוד חצי שעה נגיע את נמל בארי״–
אנחנו מחליפים מספרי טלפון. אני מציע שנעשה קבוצת ווטסאפ בין שלושתנו ונעלה תמונות מהטיול.
הן מתלהבות, ואני מקים קבוצה חדשה. ״זה בסדר לקרוא לקבוצה Harel,Clara,Marcia?״ אני שואל. הן מסמנות לי עם האגודל וחיוך גדול.
נפרדים בחיבוק חם, כאילו שאנחנו מכירים כבר זמן רב.
אני יורד אל בטן האונייה, עולה על האופנוע, ורוכב אל המדינה החדשה.
ביציאה מהאונייה אני רואה את קרלה ומרסיה מנופפות לי לשלום ומצלמות אותי יוצא מהאונייה.
זהו – אני מתחיל את החופש.
איך אמרתי לפקידת בדוכן הכרטיסים?
“110 איירו בשביל לקנות חירות – זה מאוד זול.”
התרגשות הקילומטרים הראשונים על אדמת איטליה מרימה לי את מפלס האושר לגבהים חדשים.
בדרך אל החופש
אני רוכב אל עבר רכס Alburni.
ארכב דרך עיירות וכפרים – אל קלבריה, שלחוף הים הטירני ומשם לסיציליה. זה בגדול התוכנית . מה יקרה בדרך, אין לדעת אני חושב לעצמי.
האזור שאני רוכב בו, הוא צחיח וחם.
מזכיר לי את מקסיקו או דרום ספרד ,האזור מרגיש נטוש. אולי כי חם וכולם מסתגרים
.שעה וקצת של רכיבה – והנה אני מגיע לעיר Matera.
השעה 14:30, ומד הטמפרטורה בלוח השעונים מראה 34 מעלות צלזיוס.
אני רוכב לאורך רחובות צרים.
על הרבה מרפסות תלויה כביסה לייבוש.
אני מתקדם עם הדרך לכיוון העיר העתיקה –
ואוו, מה זה?! מדהים!
עיר שלמה בנויה בתוך סלע, עם רחובות קטנים וצרים.
לזה לא ציפיתי.
אני רוכב אל תוך הרחובות, עוצר לצלם.
עכשיו, כשמפלס ההתרגשות עולה – אני מתחיל להרגיש את עוצמת המסע.
אני עוצר רגע, קורא קצת על העיר – ומתחיל להבין לאן הגעתי.
מתגלה ש־Matera היא אחת הערים העתיקות באיטליה. עיר שלמה שחצובה בתוך סלע, עם בתים ומערות שחיים בהם עד היום.
זה נראה כמו סט של סרט, אבל זה אמיתי לגמרי – מדרגות, סמטאות, כנסיות בתוך הסלע.
אפילו ג’יימס בונד צילמו פה.
מדהים.
Matera
אני נושם עמוק – נכנס אל סמטאות העיר, כמה יפה פה ומיוחד.
אני נושם עמוק – נכנס אל סמטאות העיר, כמה יפה פה ומיוחד.
אני ממשיך אל תוך רכס Alburni.
הכבישים צרים, הנוף מקבל גוון ירוק. בכל מקום יערות סביבי.
לא צפיתי למעבר כל כך חד של נוף.
אני בכלל מרגיש כאילו אני בצפון איטליה.
כפרים קטנים, בנויים כמו מבצרים מימי הביניים.
ואני מופתע לראות שהבתים מאוכלסים – יש חנויות, והחיים רגילים.
אני אוהב את זה שהתנועה דלילה. כפר ועוד כפר.
אני נכנס אליהם, ותמיד יש את הכיכר המרכזית – שם גם הכנסייה, וסביבה בתי קפה וכמה מסעדות.
הכפרים נראים כאילו לא השתנו מאות שנים.
ואז אני קולט – זה באמת ככה.
רובם נבנו בתקופת ימי הביניים, בין המאה ה־11 ל־13.
הם עומדים עדיין, כמעט כמו שנבנו: בתי אבן צפופים, סמטאות צרות, מדרגות שנשחקו מהרגליים שעברו פה.
במרכז – מבצר, מנזר או כנסייה.
וכשאני רוכב ביניהם, זה מרגיש כמו מסע בזמן.
אני לא רואה תיירים בכלל, וגם לא יותר מדי מודרניזציה
רק הזמן, האבן, והתחושה שאתה בתוך פרק היסטורי שקפא.
אני ממשיך עם הכביש ונכנס אל עיירה שבנויה על קצה הר.
מרשים מאוד, ובלי להחליט – אני פשוט רוכב אל תוך הרחובות הצרים.
אבל משהו מוזר – אין אנשים ברחובות. ריק.
הנה בר. אני לא בטוח אם זה בר או בית קפה, אבל מה זה משנה.
אני מחנה את האופנוע וניגש אל הדלפק להזמין אספרסו.
מלבד בעל המקום יש עוד שני אנשים שיושבים בחוץ.
בסקרנות בלתי נשלטת אני שואל את בעל המקום:
“תגיד, איפה כל האנשים? אין אף אחד בעיר.”
“כולם ישנים עכשיו,” הוא עונה,
ואנחנו מנסים לדבר – אני באנגלית, הוא באיטלקית.
זה לא ממש עובד, אבל אנחנו מבינים אחד את השני.
אני יושב על כיסא בחוץ, לוגם מהקפה, מסקרן אותי ההיסטוריה של הכפרים האלה.
אני קורא קצת על האזור – ומגלה משהו שמסביר הכול:
רוב הכפרים כאן נבנו באמת בתקופת ימי הביניים, בין המאה ה־11 ל־13.
מי שבנו אותם היו הנורמנים והברונים המקומיים, שבחרו לבנות בגובה – על הרים, על מצוקים – כדי להגן על עצמם.
הכפרים נבנו סביב טירה, כנסייה או מנזר, תמיד במרכז, ותמיד מאבן מקומית.
לכן כל סמטה צרה, כל מדרגה, כל קיר – מרגישים כמו מתוך היסטוריה חיה.
וזה בדיוק מה שזה.
לא משוחזר, לא תיירותי, לא מוזיאון – פשוט מקום שלא השתנה באמת כבר מאות שנים.
ואתה נוסע בתוכו.
אני ממשיך ברכיבה בכבישים הצרים, עובר בין כפרים ועיירות.
בכל מקום המצב דומה – שקט, ריק, סגור.
אבל אז, לקראת 17:00, פתאום זה משתנה.
הכפרים מתעוררים.
חנויות נפתחות, ילדים משחקים ברחובות, אנשים מדברים.
כאילו מישהו לחץ על כפתור והעיר חזרה לחיים.
בלי להשים לב השעה כבר 20:00 השמש שוקעת פה בשעה 21:00 כדי שאמצא מקום להקים בו את האוהל.
מפות גוגל מסמן לי שבעוד 4 ק”מ יש אתר מחנאות.
אני מגיע – אבל מתברר שזה מקום עם כמה בקתות בתוך היער, לזוגות, מקום רומנטי.
עוד מעט מחשיך, ואני ממש רעב.
אין שם מקום
הנה פיצרייה בצד הדרך.
אני מאוד רעב, כדאי שאוכל משהו אחרת גם אהיה רעב וגם לא יהיה לי מקום לישון. ממילא כבר חושך לפחות אהיה שבע.
המלצר מלווה אותי אל השולחן, ואני שואל אותו אם הוא מכיר מקום שאוכל להקים בו אוהל ללילה.
הוא ממלמל משהו באיטלקית שאני לא מבין, אבל את התנועה של “בוא אחרי” אני כן מבין.
הוא לוקח אותי לצד השני של המסעדה – אל המרפסת שמשקיפה אל היער.
“פה אין בעיה,” הוא אומר.
אני מודה לו בהתרגשות, כאילו שהוא הציל אותי ממשהו חמור. כבר הרגשתי קצת אבוד בחשכה ללא מקום לישון.
“בחמש בבוקר אני עוזב,” אני אומר. כדי שירגיש בטוח. שלא יחשוב שאני הולך להתקע פה להרבה זמן.
הוא מסמן לי עם האצבע על השעון שלו – שאני יכול לעזוב בכל שעה שארצה.
עוד לפני חושך מוחלט אני מספיק להקים את האוהל, לסדר, לנפח את המזרן ואת הכרית.
הפעם הבאתי גם סדין לבן וציפה לכרית – זה משפר את האווירה.
אני מחליף בגדים וחוזר אל המסעדה.
מזמין פיצה עם ירקות וכוס יין.
יואו, כמה שאני רעב – לא אכלתי כל היום.
המלצר מגיע עם קנקן יין. זה מפתיע אותי, הזמנתי כוס יין.
טוב, אני לא צריך לנהוג…
ואז מגיעה הפיצה.
אני כל כך רעב שאני אוכל מהר.
זה לא מספיק לי – אני מזמין פסטה עם גרגרי חומוס.
קראתי שזה מאכל טיפוסי לאזור.
אני אוכל בהתלהבות.
עכשיו אני מפוצץ מאוכל.
היין גורם לי להרגשת ריחוף ושלווה. סיימתי לאכול אבל כייף לי לשבת, להתבונן במשפחות ובזוגות שמגיעים אל המסעדה, שממוקמת במקום מבודד.
השעה 23:00.
אני הולך לישון. נשכב באוהל,
אבק הדרך והלכלוך מורגש על עורי. מחר אמצא נחל או מקור מים להתקלח ״בסוף דברים מסתדרים״ אני חושב לעצמי.
עם הרבה התרגשות מסידור הלינה, אני נכנס לאוהל איפה שהו אני מאבד את עצמי ונרדם.
רעש ציפורים ליד האוהל מעיר אותי.
מה השעה עכשיו? איפה הטלפון…
רק 5:45. אני מכסה את הראש עם שק השינה. לקול ציוץ הציפורים ונרדם לעוד שעה.
טוב, צריך לקום, אני מציץ החוצה מהאוהל אור מלא בחוץ.
מצחצח שיניים, שוטף פנים בברז גינה ליד המרפסת.
אורז את האופנוע, ושם לב –
אין אף אחד במתחם המסעדה להגיד לו תודה.
אני עולה על האופנוע ורוכב בקרירות בוקראל הכפר Pertosa.
הכביש צר ומתפתל בנוף ירוק שמוביל אותי אל כיכר כפר שעדיין לא התעורר.
חונה מול בית קפה שבספק פתוח. אישה מסדרת את הכיסאות מחוץ לבית הקפה.
רק פותחים עכשיו, אני חושב.
״המקום פתוח?״ אני שואל.
״כן,״ היא עונה באיטלקית ועוד משפט שנשמע לי כמו חצי מנגינה.
אספרסו ארוך אני מבקש, ״במיקרה יש לכם וויפי״ אני שואל, אבל היא לא מבינה. ״אינטרנט״ אני אומר. ״אה כן בטח״ היא עונה. היא רושמת את הסיסמא על פתק קטן. אני לא מצליח להבין מה כתוב והסיסמא כול כך ארוכה. היא שמה לב שאני בוהה בפתק הלבן, לוקחת את מכשיר הטלפון שלי ומקלידה את הסיסמא. “Grazia Grazia״ אני אומר ומתיישב בחוץ מול האופנוע.
אם יש משהו שממש טוב פה – זה הקפה.
הקפה באיטליה פשוט טעים.
אני לוקח את הזמן, ומזמין עוד כוס קפה, לא מפסיק להתפעל מכפרי ימי הבניים האלה. זה פשוט מדהים שהתפאורה היא של ימי הבניים והיום בשנת 2025 אנשים מנהלים את החיים בתפאורה הזו. אני בסרט, אני אומר לעצמי ומתכנן את המסלול להיום.
אסע דרומה לאורך הכפרים שעל הרכס ובאיזה שהו שלב וארד אל חופי קלברייה.
לפני שאני ממשיך אל הדרך, אני רוכב בתוך רחובות הכפר,
ויוצא אל כבישים צרים שעולים אל ההרים ויורדים אל תוך עמקים ציוריים.
אין לי תוכנית לאן בדיוק לרכוב.
אני פשוט רוכב על הרכס דרומה, נכנס לכפרים, עוצר לשתות משהו וסופג אווירה.
במיוחד אני אוהב לשבת בבית קפה, להביט באנשים ולכתוב ולהרגיש איך
הזמן מאבד משמעות.
השעה כבר 18:00 – עדיף שאמצא מקום לישון, שלא יקרה לי כמו אתמול.
אני מגיע אל העיירה Lauria, וחולף על פני קמפינג.
מה? קמפינג מסודר?!
מסתובב וחוזר אליו. זה נדיר, באזור הרכס אין תיירים ובטח לא תיירים עם קרוואנים בקושי תנועת מכוניות יש על הכבישים.
איפה המשרד? אין משרד? אני חושב לעצמי.
אני רואה זוג עם קראוון שמכינים ארוחת ערב.
״סליחה, איפה המשרד?״ אני שואל.
״אין משרד,״ הם עונים.
זה חופשי.
איזה כיף, אני אומר – והם מחייכים.
אני חונה במקום הפנוי לידם.
האישה נכנסת לקראוון ומגישה לי כוס מיץ.
היא מספרת שהם גרים במרכז איטליה ולקחו חופש.
שניהם מתלהבים מהאופנוע העמוס.
האישה אומרת:
״בבוקר כשתרצה קפה – תדפוק על דלת הקראוון ואביא לך קפה״
“תודה רבה,” אני עונה עם חיוך.
היום אכין סטייקים.
יש איתי מנגל קטן, והיום אבדוק אות בפעם הראשונה.
אני ממקם את האוהל, נוסע אל הסופר שבעיירה,
קונה מצרכים – וגם שלושה סטייקים אנטרקוט.
אני מוצא כמה ענפים יבשים ומדליק את האש.
יואו, זה מדהים.
איזה מנגל קטן ובטוח – האש סגורה בפנים,
אפשר להשתמש בו גם ביערות בלי חשש.
והסטייקים? פשוט מדהים.
אחרי שלושה סטייקים על האש, אני הולך ברגל אל בית קפה שבעיירה.
שותה בירה קרה, כותב ומתכנן מחר להגיע לחופי קלברייה, אסע לאורך החוף עד לעיר Vila San Givanni ומשם אקח מעבורת לאי סיציליה. יש תוכנית למחר אפשר ללכת לישון.
שוב הציפורים מעירות אותי, מה השעה? 05:15 אני יוצא מהאוהל שותף פנים ומצחצח שיניים.
היום אני חייב להתקלח. אם אמצא נחל זה היה נהדר. אני רוכב לכיוון הים, הרבה דרך יש לי.
אני גבוהה על הרכס והדרך מתפתלת חוצה כפרים ועיירות ואת המישור בין הרכס לקו החוף. הנה הגעתי לעיירה Praia A Mare.
אני מתקדם עם הכביש לאורך החוף. הלחות מאיצה בי את הרצון להתקלח. עוד כפר ועוד עיירה.
רגע, מהזה היה? ראיתי נכון? נחל זורם אל הים? הופה, זה בדיוק מה שאני צריך.
סיבוב פרסה, אני נכנס את דרך עפר שצמודה לנחל ועוצר מאתיים מטר לפני שהנחל פוגש את הים. אני צוחק לעצמי מרוב אושר, איזה כייף תיכף מקלחת.
לוקח איתי סבון ומגב. יואוו איזה קרים המים, ואוו, ואוו איזה כייף אני מתיישב מסתבן, לא יאמן כמה כייף לי. אני נשאר לשבת במים. אני מרגיש כאילו קיבלתי את כול מה שאני רוצה. אחרי יומיים או אולי כבר שלושה ימים ללא מקלחת.
כבר שעה שאני יושב במי הנחל.
נראה לי מספיק-
כדאי שאמשיך עד לכפר שיש בו מעבורת לאי סיציליה.
אני מוציא את עצמי מהמים, מתנגב, מחליף תחתונים וגרביים – ומרגיש כמו ילד קטן שיצא מהמקלחת.
עולה על האופנוע, ומתקדם לעבר העיר Villa San Giovanni.
אני רוכב לאורך החוף. הכביש מתעקל ונכנס למרגלות ההרים.
הנוף חוזר להיות ירוק, ושוב אני מוצא את עצמי רוכב לכיוון הים.
אבל מה זה שם?
מרחוק נראה מדהים – עיר מוקפת חומות, תלויה על מצוק.
״אכנס לשם, אשתה משהו ואמשיך״.אני אומר לעצמי.
אני רוכב אל תוך העיר. כזה דבר יפה – הרבה זמן לא ראיתי.
וואו, זה מיוחד.
יש פה קמפינג צמוד לחוף, ״אולי אשאר לישון פה הלילה?״ אני אומר לעצמי.
אני נכנס ישר אל הקבלה.
פקיד הקבלה אומר: “אפשר רק לשני לילות”.
“זה קצת הרבה בשבילי לתכנן לשני לילות,” אני אומר.
“אולי אפשר בכל זאת לילה אחד ומחר אחליט?”
מישהי משולחן ליד אומרת: “כן כן, זה בסדר.”
“מעולה,” אני אומר. “אפשר לשלם?”
הפקיד מסמן לי בתנועת יד ואומר: “מחר, מחר.”
אני מוצא מקום לאוהל, מוריד את הציוד מהאופנוע ומסדר לי פינה נעימה.
לידי שני בחורים בשנות הארבעים. גם הם באוהל.
מסמנים לי שלום.
הם ניגשים אלי לשאול מאין הגעתי עם האופנוע.
הם מציגים עצמם – מהולנד.
“הגעתי מיוון, אבל אני מישראל,” אני אומר.
הבחור הצעיר מביניהם מספר שיש לו קרוב משפחה שחי בחיפה, והוא עצמו מגיע המון לארץ.
אנחנו קובעים להיפגש מאוחר יותר.
“אני כל כך רעב,” אני אומר להם – והם ממליצים על פיצריה על החוף.
איזה כיף, זה ממש קרוב.
“נתראה אחרי.”
בזמן שאני ממתין לפיצה עם ירקות וכוס יין לבן, אני אומר לעצמי:
“אולי כדאי שאבדוק לאן הגעתי? מרוב התרגשות מהיופי, שכחתי לבדוק את שם העיר.”
אוקיי, נפתח מפה –
TROPEA.
אבל בטוח שיש לה היסטוריה, לעיר הזו…
הנה הפיצה מגיעה.
כמה שהיא טעימה. עוד משולש ועוד אחד.
אני כל כך נהנה מהפיצה והיין.
עוד לגימה מהיין.
ואוו, אני נהנה מכל דקה פה.
עכשיו אני שבע ונעים לי.
אפשר להמשיך לקרוא.
Tropea – דרום איטליה
עיירת חוף עתיקה בדרום קלבריה, יושבת על צוק תלול שמשקיף לים הטירני.
ההיסטוריה שלה מתחילה עוד מהתקופה הרומית, ועוברת דרך ביזנטים, נורמנים וספרדים – שהשאירו בה חותם ברור.
העיר העתיקה צפופה, מלאה בסמטאות אבן, מרפסות עם כביסה וכנסיות ישנות.
המראה הכי מפורסם בה הוא Santa Maria dell’Isola – כנסייה שנמצאת על סלע נפרד מול החוף.
טוב, ככה כתוב. בבוקר אלך לראות.
הגלים ומזג האוויר מוסיפים לאווירת רוגע מושלמת.
אני לוקח את הזמן – תחושת חופש אמיתית עוברת בי.
אני בהיי מטורף.
בדרך חזרה אל האוהל אני מביט למעלה, אל חומות העיר המוארות.
“מחר אני בא,” אני אומר לעצמי, וחוזר אל האוהל.
9 שעות רכיבה עמוסות בחוויות מתורגמות לעייפות טובה.
אני נכנס אל האוהל, נשכב על הגב, ותוך כדי מחשבות – נרדם לשינה עמוקה.
7:30 בבוקר.
אני פוקח עיניים.
ישנתי המון.
כשאני ישן במקום מוגן כמו פה – אני ישן טוב יותר.
אני נכנס להתקלח, ותוך כדי זרם המים החמים אני חושב מה לעשות.
להמשיך?
למה להמשיך אם נעים לי פה.
יש לי רעיון.
אקח את המחשב, אמצא בית קפה נעים ואשב לכתוב ועוד כמה דברים שיש לי לעשות.
אחר הצהריים, כשמזג האוויר נעים – אסתובב בעיר ואצלם.
ולמחרת בבוקר אצא לדרך.
יופי, יש לי תוכנית להיום.
בדרך אל העיר אני עובר דרך הקבלה.
“בוקר טוב, אשאר לעוד לילה,” אני אומר.
הבחור מסמן לי עם האגודל, ואני ממשיך אל המדרגות שמטפסות אל העיר.
זה באמת משהו מיוחד, העיר הזו.
אני מוצא בית קפה חמוד, יושב בחוץ, מזמין קפה ומאפה איטלקי טעים.
פותח את המחשב ומתחיל לכתוב.
בלי לשים לב – השעה כבר 14:00.
אז אני מזמין ארוחת צהריים: פסטה ברוטב שמן זית ושום, עם קצת פלפל חריף ואדום.
גם כוס יין אדום.
עכשיו זה מושלם.
אני אוכל וממשיך לכתוב.
הזמן טס.
נראה לי שעכשיו זה זמן טוב לראות את העיר.
אני יוצא אל הסמטאות. הולך ברחובות העיר, אל מרפסת הנוף שעל המצוק.
בדרך חזרה אל המדרגות – זוג בשנות הארבעים צועד לפניי.
האישה לבושה ורוד, יש לה תיק ורוד ונעליים ורודות.
לא יודע למה, אבל אני רוצה לצלם אותם.
הם עוצרים לצלם את עצמם.
“אתם רוצים שאצלם אתכם?” אני שואל.
הם שמחים ונותנים לי את מכשיר הטלפון.
אני מצלם – תמונה אחת, ועוד אחת.
“אני יכול לצלם אתכם גם עם המצלמה שלי?” אני שואל, ומוסיף:
“אתם נראים יפה ביחד.” הבחור מביט בבת הזוג, “כן בטח” היא אומרת.
הם שמחים ומסתדרים לתמונה.
“תודה רבה לכם!”
“תודה לך,” הם אומרים.
אני יורד במדרגות, חושב על העיר.
Tropea – תלויה בין שמיים לים
יש מקומות שנראים טוב בתמונות, אבל כשאתה מגיע – זה שונה.
Tropea היא בדיוק ההפך.
עיר קטנה, יושבת על צוק תלול, בגובה עשרות מטרים מעל הים –
וכשאתה עומד על שפת הצוק ומביט למטה, אתה מבין מיד למה קוראים לה “המרפסת של קלבריה”.
העיר העתיקה בנויה מאבן חול צהובה, עם סמטאות צרות, מרפסות עם כביסה תלויה –
וכל זה נשפך אל נוף שאין לו תחרות.
במרכז הצוק, ממש מעל החוף, מתנשא סנטואריו די סנטה מריה דל’איזולה –
כנסייה עתיקה שנראית כאילו הונחה ביד על סלע מנותק מהיבשה.
והים – כחול עמוק, צלול כמו מראה.
חופים חוליים בתחתית הצוק, כאלה שצריך לרדת אליהם ברגל –
אבל שווה כל מדרגה.
Tropea היא מקום שאפשר פשוט לשבת בו שעות –
על ספסל, או בבית קפה, ולהרגיש שהעולם שקט.
מקום עם קסם שמרגיש כמו איטליה של פעם –
בלי הפוזה, בלי העומס.
פשוט יופי.
אני רוכב לאורך החוף. נכנס אל העיר, עוקב אחר השלטים ל port. מחפש את משרד מכירת הכרטיסים,
או יופי הנה זה פה.
קונה כרטיס לי ולאופנוע. משלם 11 יורו. ״בעוד 20 דקות האונייה יוצאת״ אומר לי הפקיד
. אני ממהר אל הרציף ומיד עולה על האונייה. מחנה את האופנוע, בדיוק לידי מגיע רוכב אופנוע.
״מאיפה אתה?״ הוא שואל ״מישראל״ אני אומר. הוא מראה לי את המסלול שהוא רוצה לעשות, ושואל אותי מה התוכנית שלי. ״לי אין תוכנית, אמצא מקום להקים את האוהל ואחרי ארוחה טוב אתכנן את המסלול למחר״ אני אומר.
הוא מחייך אלי ואנחנו עולים אל הסיפון.
בקרוב המשך פוסט מרתק באי סיציליה.
תודה שקראתם.
