תשעה קילומטרים לפורטוגל, השלט מודיע.
זו הפעם הראשונה שלי בפורטוגל. אני מתרגש לחצות את הגבול ולנסוע לכיוון הים. אולי סוף-סוף אתמקם מוקדם, אפרוק את הציוד ואחליט איך להעביר את הערב.
אני חולף על פני מבנה ישן שהיה פעם מחסום הגבול בין ספרד לפורטוגל. היום אין צורך אפילו להאט. החוף קרוב, ובטח אמצא שם אתר קמפינג.
או, יופי, שלט שמוביל לאתר קמפינג! אני עוקב אחריו, ועוד אחד… הנה, הגעתי.
האתר מלא בקרוואנים. לא ציפיתי לכזאת תנועה. אני נוסע באיטיות, מחפש מקום להקים את האוהל. מוצא פינה פנויה, פורק את הציוד, מסדר את שק השינה והמזרן. הכול מוכן.
אני פותח את הטלפון וקורא קצת על האזור. כל האתרים ממליצים לנסוע לערים לאורך החוף. “אתר חובה!” הם מכריזים. “את העיר הזאת אסור לפספס!”
לפני שאני נכנס לשק השינה, כבר יש לי מסלול מלא בהמלצות ליום הבא.
עשר בבוקר, אני ארוז והאופנוע מוכן. בהתרגשות אני רוכב לעיר העתיקה של Faro. מחנה את האופנוע על המדרכה ויוצא לשוטט בעיר “שאסור לפספס.” בעיקר אני רואה… תיירים. המון תיירים. חנויות לתיירים, מסעדות לתיירים, מזכרות לתיירים, ואפילו הופעות רחוב – לתיירים. אחרי כמה שעות של שוטטות, אני חוזר לאופנוע, מאוכזב.
העיר הבאה ברשימת ההמלצות: Loulé. גם היא, כך אומרים, “חובה.”
אני רוכב חמישה קילומטרים, אבל משהו מרגיש כבוי. ההתלהבות שאיתה התחלתי את הבוקר נשחקה. ככל שאני מתקדם, אני רק מרגיש יותר לבד.
בין כיכר תנועה אחת לשנייה, אני תקוע בפקקים שמעמיקים את תחושת הדכדוך. אני מנסה להדחיק את האכזבה ולהבטיח לעצמי שהעיר הבאה תהיה שונה. אבל האם כדאי בכלל להמשיך?
אני מחליט לעצור להפסקה.
במסעדה הראשונה שאני רואה, אני מזמין מרק ירקות, פותח מפה ואת גוגל. כל ההמלצות שולחות אותי שוב לאותן ערים עמוסות תיירים. אני מזמין המבורגר וצ’יפס, מחפש אתרים אחרים – ושוב, אותן ערים. ההמלצה: “אסור לפספס.” אבל אני, כל מה שאני מוצא שם זה עוד ועוד תיירים שמחפשים את מה ש”אסור לפספס.”
אני מזמין גלידה, ממשיך לחפש… שעתיים חולפות, ואני כבר מיואש. בוהה ברצפה, מנסה לחשוב על אפשרות אחרת.
“לעזאזל,” אני אומר לעצמי. זו ארץ חדשה בשבילי – חייב להיות מקום אחר. אני חוזר למפה, מחפש לפי תוואי השטח. ופתאום אני רואה את זה: אגם בהרים. זה נראה מבטיח.
אני מחפש עליו מידע בגוגל, אבל לא מוצא כלום. שום דבר על האגם או על הערים סביבו. “יהיה מה שיהיה,” אני אומר. עולה על האופנוע ורוכב אל הסימון שנעצתי במפה.
כשאני עוזב את עומס התנועה, אני סוף-סוף מתחיל להרגיש הקלה. כביש צר מוביל אותי אל תוך הרים ירוקים. ככל שאני מטפס, ההרגשה משתפרת. אני רוכב בין חוות וכפרים קטנים, עובר ליד סוסים ועדרי כבשים.
סוף-סוף אני נושם.
שמחת החיים והחשק להמשיך חוזרים אליי. שביל שפונה שמאלה מסקרן אותי, ואני פונה אליו בלי להסס. השביל מתפתל לאורך נחל, חוות קטנות מפוזרות לצידו, ואני ממשיך לטפס אל הגבעה.
עוד לפני שאני מדומם את המנוע, אני מתלבט – לחזור לכביש ולהמשיך, או להישאר פה לחניית לילה? אני לא מחליט. אני פשוט עושה.
אני מדמם את המנוע, מקים את האוהל, מוציא את כלי האוכל, מדליק את גזיית הבנזין ומבשל לעצמי ארוחת ערב.
לקראת חשכה, מרחוק אני שומע את צלצול פעמוני הכבשים שחוזרות לדיר. זה הרגע שבו אני מבין: טוב שעזבתי את אזור התיירים.
שבע וחצי בבוקר. רעש כבשים ליד האוהל מעיר אותי. אני יוצא ומביט סביב, אבל לא רואה אותן. השיחים מסתירים, אבל הקולות קרובים.
אני על הכביש. בלי יעד מתוכנן, רק נוסע. הכביש צר ויפה, מתפתל בין כפרים, יורד ועולה אל ההרים. לא רחוק אני מבחין בכפר עם כנסייה מרשימה בכניסה. לידו זורם נחל שמלווה את הדרך.
אני עוצר במסעדה במרכז הכפר, יושב בשולחן על המדרכה. בצד האחורי, הכנסייה. שולחן לידי יושבת חבורה – לא ברור אם הם תיירים שעושים טרקים או מקומיים. אחת הנשים פונה אליי, מתעניינת באופנוע ובמסע שלי. מהר מאוד מתפתחת שיחה עם כל השאר.
אני נשאר לשבת גם אחרי שסיימתי לאכול. הם מקומיים, מהכפר. אני מתפעל מהחום והפתיחות שלהם – הם מדברים איתי כאילו אני אחד מהם.
כבר זמן לחפש מקום ללילה. אני נוסע לאורך הנחל, מחפש מקום מתאים להקים את האוהל, אבל לא מוצא. לפתע, ליד הנחל, אני רואה כמה אנשים יושבים ושותים בירה – אלו הם מהמסעדה! אחת הבנות מחייכת ומושיטה לי בקבוק בירה.
אני מתיישב לידם. האווירה קלילה ונעימה. “מכירים אולי מקום להקים בו אוהל?” אני שואל. הם חושבים לרגע, ואז אחת הבנות אומרת: “אתה יכול להקים את האוהל אצלי בגינה.”
אנחנו מגיעים לביתה. אני שואל “איפה בדיוק?” אבל היא רק מחייכת, מכינה לי כוס תה ומזמינה אותי לשבת בסלון. השיחה זורמת, ואני מנצל את ההזדמנות להכיר קצת את החיים בכפר.
בשעה תשע בערב היא אומרת: “בוא, יש משחק כדורגל. הולכים לפאב.”
היא מתעטפת בצעיף עם צבעי הקבוצה שהיא אוהדת, ואני מצטרף. הפאב הוא בעצם אותה מסעדה מהצהריים. בפנים תלוי מסך טלוויזיה ענק, והאווירה מחשמלת – כולם עם צעיפים, שותים בירה ואוכלים פיצה.
פתאום שאגות שמחה ממלאות את המקום. הצעיפים מונפים באוויר, אנשים קופצים ומתחבקים. “גוולללל!” איזה רגע מרגש.
אנחנו חוזרים הביתה. אני ישן על הספה, ואני חושב: “איך הגעתי לפה?” דברים יפים ומפתיעים אני פוגש כשאני מטייל לבד.
שמונה בבוקר. אנחנו שותים קפה במרפסת. אני מודה לה מכל הלב על האירוח החם, נפרד בחיוך ועולה על האופנוע.
לאן עכשיו? לליסבון, אני אומר לעצמי.
