עזבתי את מונטנגרו, גשר עץ רעוע מוביל אותי אל עמדת גבול בוסניה הרצגובינה.
אני מתקדם אל מחסום הגבול, מופתע לראות שוטר יושב בתוך בקתה קטנה מול שער פס לסטיק ומהרהר אם באמת זה מעבר הגבול. עוד כמה מטרים והנה אני מול חלון הבקתה, מושיט את הדרכון מבעד לפתח הזכוכית, במבט מהיר אני רואה שרק השוטר ואני פה. כשהוא מבין שאני מישראל הוא פותח בשיחה על מכבי תל אביב בכדורסל. אנחנו מדברים על השמות גדולים מהעבר, שוב אני תוהה אם זה באמת מעבר גבול.
תוך כדי שיחה הוא מחתים את הדרכון. לרגע הוא מתלונן שהשחקנים הטובים של בוסניה עוזבים לשחק ב NBA ומושיט לי את הדרכון. עדיין על האופנוע מול החלון, מרגיש לא בנוח להמשיך בדרכי בזמן שהוא מדבר, הטלפון שלו מצלצל, אני מסמן לו לשלום ויוצא אל הדרך.
בורות, קטעי עפר, אספלט שבור. הדרך נכנסת אל תוך יערות בצבעי שלכת מדהימים. שינוי חד בין מונטנגרו לבוסנייה.
הנוף משתנה מיד אחרי מעבר הגבול.
תוך כדי רכיבה צפונה, מד הטמפרטורה מושך את צומת ליבי כשהוא יורד בצורה קיצונית. השעה שלוש וחצי, השמים מעוננים. עדיין מקודם אבל אווירה של שעת ערב מורגשת. הבטן מתחילה לקרקר, עדיף שאמצא מקום ולא באוהל.
מדהים, אני חושב על משהו וזה קורה. הנה בקתות אירוח: “פתוח?” אני שואל אישה מבוגרת שעומדת בפתח החצר. “כן היא עונה זה 15 אירו ללילה”. “והמסעדה פתוחה?”. “כן” היא אומרת. אני מחנה את האופנוע מול פתח המסעדה. חום תנור העצים מורגש מיד עם פתיחת הדלת. הסבא עם הגב אלי, יושב מול תנור עצים, מסמן לי שלום . האימא מסבירה מה יש בתפריט. אני הולך על תבשיל בשר כבש בבישול איטי ומתיישב עם הסבא ליד תנור עד שהאוכל יגיע. איזה כייף הנה האוכל מגיע, בתנועות יד מלוות במילים הוא שואל אם טעים לי. אני מהנהן – כן, כן. פניו מתמלאות הבעה של מרוצה וחוזר להביט בתנור. טעים זו לא מילה. תבשיל בשר כבש עם תפוחי אדמה רכים, מתובל בתבלינים שאני לא מכיר, לחם ביתי תמלא ברוטב, מושלם. אני מסיים לוקח את הכלים למטבח.
האמת שעדיין לא החלטתי אם היא אמא או סבתא, בכול מיקרה היא מלווה אותי אל הבקתה.
בקתת עץ מחוממת, רק אני במתחם, “איפה השירותים והמקלחת?” אני שואל. “בחוץ” היא אומרת. ואני חושב על האפשרות לצאת לשירותים באמצע הלילה…
הטמפרטורה תרד בלילה מתחת לאפס. יהיה בטוח יותר לצאת בשעה מאוחרת אל הדרך, סיכוי גבוה להצטברות קרח על הכביש, אני חושב.
קר מדי לצאת להתקלח, זה יהיה רעיון טוב יותר להתקלח בבוקר.
בקתת העץ והמסעדה בסרביה, קרוב לגבול מונטנגרו.
השעה 9:00 בבוקר, עכשיו אפילו קר יותר מאתמול,
אני מכריך את עצמי לצאת להתקלח ויוצא אל הדרך, אל עיר סרייבו.
“או מאמה מיה.” לא להאמין מה רואות עיניי. הדרך עוברת בין מצוקים גבוהים וענקיים, זה מטורף. נהר Piva זורם מקביל אלי. זה לא אמתי, עוצמה כזו של טבע עוד לא ראיתי. אני מתקדם אל תוך מנהרה. ביציאה, משהו מוזר. אוי אוי. אני מאבד שליטה. פאק!! קרח על הכביש. אני לוחץ על הקלאץ, לא מעז לנגוע בברקס. אין סיכוי שאצליח לקחת את הסיבוב. אני ממשיך לשומר את האופנוע בקו ישר עד לשוליים הנגדיים ונעצר על הכורכר. הלם. כמעט נמרחתי על הכביש. שייט, משאית גדולה מחליקה ונופלת לוואדי. איזה בלגן יש פה. אני רץ אל שפת הכביש להביט, הנהג יוצא מהמשאית ללא פגע. כמה מזל יש לו וגם לי. לא מבין איך יצאתי מזה. אני צריך להירגע, ונשאר עוד חצי שעה ליד האופנוע. לא רעיון טוב להמשיך צפונה מסרייבו. לא בטוח לנסוע על הכבישים. דפיקות הלב חוזרות לקצב נורמלי. אני עולה על האופנוע, ורוכב לאט. נזהר מכל כתם על הכביש.
המשאית שלפני החליקה והתהפכה.
קרח על הכביש, בדרך לסרייבו
עוד מעט אגיע לסרייבו, אמשיך אל העיר העתיקה. הטמפרטורה – מעלה אחת מעל האפס. אשאיר את האופנוע בחניון ציבורי ואצא להסתובב בסמטאות העיר. הקור עושה אותי רעב, אני נכנס למסעדה שמגישה אוכל מקומי. מתלבט מה להזמין המלצרית מנסה לעזור, “שב, אכין לך מנה.” בזמן שאני ממתין אני מביט במנות סביבי שאנשים אוכלים. זה נראה טעים ומריח טוב. בתוך שלוש דקות המלצרית מגיעה עם מגש ועליו אוכל טעים.
העיר העתיקה של קוסובו.
עכשיו נעים בבטן ופחות קר לי.
זמן טוב להסתובב בסמטאות העיר.
יפה פה, חניות קטנות, בתי קפה, מסעדות, קשה לדמיין שלפני שלושה עשורים כולם נלחמו בכולם. העיר הופצצה ללא הפסקה. אבל עכשיו אין זכר למה שהתכולל פה. כייף לשוטט ובסמטאות הקטנות, הנה בית קפה קטן וחמים, “אפשר בקלווה ותה?” – התה מגיע בכוס תה תורכית והבקלווה… אמממ ממש טעימה.
אלך למלון ומחר אחזור ל מונטנגרו.
את הדרך חזרה אעבור במעבר גבול שונה מזה שנכנסתי. דרך ארוכה לפני אבל אין למהר. הזדמנות נהדרת להכיר חבל ארץ נוסף.
הדרך מטפסת אל הרים מיוערים. קשה להאמין שקיים יופי כזה. זה גורם לי לעוצר לצלם בכל כמה קילומטר. הדרך עוברת בתוך כפרים קטנים, עשן תנורי העץ נראה מכל בית, הדרך לוקחת אותי אל תוך העיירות, שווקים, אני עוצר וקונה גבינה שלא צריכה מקרר ועוד קצת ירקות, נכנס לבית קפה וממשיך להתקדם בכביש שמוביל לכיוון השמש השוקעת. המראה המדהים גורם לי ללחוץ על הפעלת מצלמת הגו פרו כדי לתעד.
או הופה, הופה, הנה מסעדה. כדאי שאוכל משהו, אחרת אלך לישון רעב. המסעדות נסגרות מוקדם במדינה הזו, סיכוי סביר שלא אמצא מסעדה פתוחה אם אמשיך, בטח שלא בכפרים. אני מחנה את האופנוע צמוד לכניסה. בפנים, קבוצות גברים שותים אלכוהול, “היכן השירותים?” אני שואל. הוא שיכור מדי כדי לענות לי, ממלמל משהו ואני מוצא את דרכי לשם לבד.
תפריט באנגלית אבל המאכלים לא מוכרים לי, מה אזמין? אני מזמין מנה מקומית בלי לדעת מה יש בה, המלצר אומר שזה סטייק. זה מגיע, אבל דבר אחרון שאני יכול להגיד שזה סטייק. בשר בקר מגולגל ועטוף בצק שמקושט בפסי מיונז. חוץ מהקולה זירו שום דבר לא טעים. אני אוכל כדי לשבוע וממשיך לרכב לעבר העיר הקרובה. עוד 12 ק”מ , 5 ק”מ, הגעתי. רחובות ריקים, החניות סגורות, גוגל ובוקנג לא מראים שיש מלון בעיירה. אני עוצר במקום שנראה כמו מלון עם מסעדה. המלצר אומר שפה רק מסעדה ומפנה אותי למלון בקצה העיר.
- כבר בכניסה לשער המלון אפשר להבחין בחניה מלאה מכוניות ומוזיקה בווליום חזק.
- “יש מקום?”אני שואל את פקיד הקבלה “אין מקום, יש חתונה.” הוא עונה. ” בייאוש אני חוזר לאופנוע. תשע בערב, חושך וקר. רגע לפני שחרור קלאץ הפקיד בא אלי: ” אם תפנה את החדר בשמונה בבוקר אז יש מקום”. “מצוין.” אני אומר. גם ככה אני רוצה לצאת מוקדם. הוא מראה לי היכן לחנות ואני עולה אל החדר. איזה כייף החדר חם, נראה חדש ונעים, וכל זה במחיר של 25 אירו. דבר ראשון אני נכנס למקלחת חמה, שמפשירה אותי ונותנת לי תחושה נעימה ומוגנת. אני נכנס למיטה הסדינים נעימים, מתכסה בשמיכת הפוך וחושב על המזל שיש לי. במקום להמשיך לרכב ולחפש מלון, אני שוכב במיטה והולך לישון.
שבע בבוקר – אני מתיישב לארוחת בוקר, שתי ביצי עין, גבינה, לחם וקפה. יש לי את כל היום, אבל אני עוזב לפני שאורחי החתונה מגיעים. אתמול לפני שהלכתי לישון לא בדקתי את המסלול והנה, שעה רכיבה ואני בגבול בוסניה מונטנגרו.
ארבעה פרות מסתובבות ליד תור המכוניות אל מחסום הגבול, אוכלות עשב ירוק. שלושה כלבים גדולים שלא שייכים לאף אחד ישנים ליד עמדת ביקורת הגבולות. זה מתקדם מהר, בתוך רבע שעה אני רוכב ברפובליקת מונטנגרו, ומתקדם עם הכביש שלוקח אותי בתוך הרים אימתניים. לפתע נגלה מפרץ מוקף הרים ומתקדם עם הכביש שיורד אל קו המים, בעיירה הראשונה שאפגוש אעצור לנוח.
( בפוסט הבא – מונטנגרו אלבניה וחזרה ליוון.)
אוד שקרפלייה – שבנומטנגרו
