שקודרה שאלבניה לגבול מונטנגרו בוסניה הרצגובינה.
שתי מכוניות לפניי. שוטר צועד לקראתי ומבקש את הדרכון. הוא חוזר למשרד, המכונית שלפני מתקדמת אל עמדת בדיקת הדרכונים, ואני אחריה. כמה שניות ואני מול העמדה. השוטר מוסר לי את הדרכון מבעד לחלון. אני מופתע ממהירות התהליך ושואל.
“הכול בסדר?” “כן,” הוא עונה ומסמן לי לשלום.
הילוך ראשון, אני מתקדם לאט, מחפש את מחסום גבול מונטנגרו. איפה הגבול? אולי עוד מעט.
לא ברור מה קורה פה. עברתי חמישה קילומטרים, אולי פספסתי? לא, לא פספסתי. אין עוד מעבר גבול. מוזר. אני מגיע אל העיר הקרובה מעבר הגבול. ועוצר בבית הקפה שבכיכר לתכנן את המסלול להמשך. בחורה צעירה ומטופחת יושבת ליד שולחן במרפסת בית הקפה
“אפשר להזמין קפה אמריקנו?” אני שואל את הבחור שמעבר לבר.
“כן, תשב איפה שאתה רוצה, המלצרית תיגש אליך.”
אני מתיישב בחוץ מול האופנוע, לוקח לי רגע להתבונן סביב.
דקה אחרי, הבחורה המטופחת ניגשת אלי לקחת את ההזמנה.
ככה אני אוהב את זה: להגיע למדינה חדשה, לשבת בכיף ולתכנן את הדרך.
אני פותח את המפה. בוסניה זה פה, יש מסלול דרך רכס ההרים ויש מסלול לאורך הים.
אם ארכב דרך ההרים, יהיה קר מאוד. אלה הרים גבוהים, וחלקם בטח מושלגים.
הכי טוב שארכב לאורך הים.
אני בודק את המרחק. אוו, המדינה קטנטונת. אם ארכב רצוף, בתוך שלוש וחצי שעות אגיע לגבול בוסניה. אם כך, אקח את הזמן. ארכב עד העיר בר, אתמקם על החוף, ומחר אמשיך לבוסניה.
“אפשר חשבון בבקשה?” היא מגישה את החשבון על פתק לבן.
“תשלם בקופה בבקשה.”
“חצי אירו,” אומר לי הבחור. כן, זה מה ששמעתי, חצי אירו. אני יוצא לכיוון הכביש לאורך הים.
הכביש צר, עובר בעיירות קטנות. אין מקום שאני רוצה לעצור בו, גם אין נופים מיוחדים אז אמשיך עד העיר בר ואחפש מקום לחניית לילה.
אני חושב שזו בר. כן עיר גדולה יחסית. אני עוצר בצד הדרך לקרוא על העיר. מעניין, העיר העתיקה היא אחד האתרים ההיסטוריים של מונטנגרו. שווה ביקור. אני פונה ימינה לעיר העתיקה ומתחיל להתפתל עם הכביש שמטפס אל הרכס. או, מפה הנוף יפה. זה הים האדריאטי? כן, זה הים. מלמעלה זה נראה אחרת. עוד עיקול חד, והנה העיר העתיקה. וואו, יפה פה. העיר מוקפת חומה, כבישי הרחובות עשויים אבן, גם הבתים. אני משוטט בסמטאות העיר, חנויות קטנות, בתי קפה. העיר בנויה על מורדות ההר, וההרים ממזרח נותנים לה תוספת של עוצמה.
הגיע הזמן לחפש מקום לישון. לא חושב שיש איסור להקים אוהל על החוף. בדרך המתפתלת אפשר לראות את המרינה והנמל. מפה גם אפשר לראות שהאזור צפוף, צריך להתרחק צפונה מהעיר. אני פונה שמאלה לשביל המוביל אל חורשה קטנה בין הים לכביש. יופי של מקום מצאתי: קרחת יער קטנה, קרוב לעיר. נהדר.
אני מדומם מנוע, בודק את הקרקע עם המגף, מסלק אבנים קטנות ופורס את יריעת הבידוד. ועליה את האוהל. שני גברים צועדים בשביל שעולה מהחוף. הם נעמדים לידי, מחייכים אלי בשפה שאני לא מבין. אני מחזיר להם חיוך וממשיך להתארגן. עוד מעט חושך, ואני רוצה לסיים לפני.
אני מסיים להתארגן, אבל הם לא הולכים. אחד מהם מתקרב אלי עם חיוך ומדבר בשפה שאני לא מבין.
“English, English,” אני אומר. הוא מתקרב, מוציא את איבר המין שלו ומחייך.
“שמע,” אני אומר בשפה שהוא לא מבין, “תלך לשם, אני לא בעניין.” זה לא עוזר. אז אני מסמן לו עם האצבע: “אני, אני, לאאאא.” ועם כף יד בצורת אגרוף אני מסמן “בום בום”. עכשיו הוא מבין ומתרחק ממני.
לא מרגיש לי נוח פה. אני אורז את הציוד, ומניע את האופנוע. לפני שאני ממשיך, אני מחפש בגוגל מלון קרוב. בעיירה בהמשך יש חדרי אירוח ב-14 אירו ללילה. טוב, זה בטח טעות. אני מתקשר.
“הלו, הלו,” אני אומר באנגלית, והוא עונה לי בשפה שאני לא מבין.
“Excuse me, sir, do you speak English?” אני שואל איש שעובר לידי.
“Yes,” הוא עונה. אני נותן לו את הטלפון לדבר עם בעל חדרי האירוח, שמגיע אלי תוך שתי דקות. הוא מתרגם: בגוגל רשום 14 אירו ללילה, אבל בגלל שאתה מגיע ישירות המחיר הוא 12 אירו ללילה.
הגעתי למקום טוב, אני אומר לעצמי. אני עולה אחריו במדרגות. אפשר לראות שזה עסק משפחתי: זוג וילד קטן עם שישה חדרי אירוח בקומה העליונה. הוא פותח את דלת החדר: אחלה חדר. מקלחת, שירותים, מטבחון, שתי מיטות ומרפסת עם נוף לים. אני שמח על ההזדמנות להיות פה.
הבטן שלי מסמנת שצריך אוכל. אני רוכב שלוש דקות אל רחוב צמוד לחוף. וואו, איזה יופי. רחוב מרוצף, משמאל לדרך חנויות, בתי קפה ומסעדות. אני חושב: מה לאכול, מה לאכול? אלך על שניצל, ירקות מבושלים וצ’יפס. במסעדה יושבים כמה זוגות תיירים וכמה זוגות מקומיים. השילוב של מוזיקה נעימה, הים, העדר רעש סביבתי וכוסות יין אדום על השולחנות גורמים לי להרגיש שליו ונינוח. אני מזמין כוס יין אדום ומרגיש שהגעתי למקום הנכון.
הזוג שבשולחן לידי, מזמין חשבון, זה מזכיר לי שכבר חצות
אני מזמין חשבון: 14 אירו. שוב המחיר מפתיע אותי. אני חוזר אל החדר, מבעד למחשבות אני יודע שאשאר פה גם מחר. אני עייף מדי לחשוב, אלך לישון.
האור מעיר אותי. לא סגרתי את הוילון לפני שהלכתי לישון. מה השעה עכשיו? 8:30. אני חושב אם למשיך לבוסניה, או עוד לילה פה. לאן אני ממהר? חדר ב-12 אירו ללילה, בתי קפה ומסעדות על החוף רק שלוש דקות ממני. אני יורד את המדרגות, בעל הבית יוצא לקראתי. “אני רוצה להישאר עוד לילה.” הוא לא מבין אותי ואני לא מבין אותו, אבל בתנועות ידיים אנחנו מבינים אחד את השני. הוא מאושר, וגם אני. אני מכבס את הכביסה המלוכלכת, יש לה מספיק זמן להתייבש.
אני לוקח את המחשב ויוצא לבית הקפה. מתיישב בשולחן מול הים, יש הרבה על מה לכתוב. השמש כבר באמצע השמיים, אני שותה עוד כוס קפה, ושוקע בכתיבה, מטוס שעובר בשמיים מסיט את צומת ליבי. כבר אחר הצהריים, השמש במערב, קצת קריר. אני עובר אל המסעדה ליד. מזמין פיצה עם ירקות וכוס בירה. הפיצה מגיעה בדיוק כשהשמש פוגשת את הים, השמיים נצבעים בכתום, נשאר לי רק להוציא את המצלמה לתמוה מושלמת.
החדר מרגיש כמו בית. אני שמח לחזור להתקלח ולנוח. אני כבר יודע מה אעשה מחר, אשאר פה עוד יום.
בבוקר אני חוזר לאותו בית קפה, אחר הצהריים לאותה מסעדה, וגם השמש שוקעת באותה השעה. מושלם, מה עוד צריך בנאדם?
הייתי נשאר פה עוד, אבל תחושת ההרפתקה קוראת לי להמשיך. מחר אמשיך לכיוון בוסניה.
את הווילון אני משאיר פתוח. אור הבוקר מעיר אותי. בדרך לאופנוע אני משלם 36 אירו עבור שלושה לילות, מניע את האופנוע ורוכב לכיוון בוסניה. הכביש מטפס גבוה אל ההרים שמייצרים אווירה שונה ומרתקת. בצד הדרך אני עוצר לראות את הנוף, שעושה לי חשק להפסקת קפה.
קומקום המקינטה פולט ריח נעים של קפה טרי. אני יושב על ספסל העץ מול הנוף. עוד קצת ואני במעבר הגבול. הדרך הקצרה לגבול עמוסה בהפתעות טבע. צבעי עצי השלכת צובעים את ההר באדמדם וצהוב, מי נהר צלולים זורמים בתוך חריץ וואדי צר. הדרך הקצרה מלאה בפלאי טבע, אני עוצר לצלם ועוד פעם עוצר ולא שם לב שאני חוצה גשר עץ רעוע ועליו שלט: “בוסניה”.
הגעתי למעבר הגבול.
המשך בפוסט – בוסניה (פרק 3)
