…. אחרי 4 ימים אני נפרד מהמשפחה שאירחה אותי כל כך יפה. רגע לפני שאני עולה על האופנוע מגישה לי האימא בקבוק יין .” זה מתנה ממולדובה” היא אומרת.
אני מניע את האופנוע ורוכב דרומה, לכיוון משולש הגבולות: אוקראינה, מולדובה, רומניה. הדרך הקצרה יותר לרומניה עוברת בדיוק במעבר גבול שממנו נכנסתי למולדובה. אני משתדל לא לחזור באותה דרך, וכך אני מוצא את עצמי רוכב ברחובות קישינב, עובר את השכונות הדרומיות של בעיר. אחרי כ 20 ק”מ הכביש הופך צר, הרכיבה נעשית קלילה, הנוף משתנה והופך שטוח. שדות של חיטה משני צדי הכביש. 80 ק”מ רכיבה, ושוב גבעות ירוקות וכרמי יין משתרעים על מאות דונמים. כפרים פזורים לאורך הדרך, אני נכנס בשביל העפר, אני רוצה לראות את חיי הכפר בדרום מולדובה. השביל מוביל אותי למרכז הכפר עד הכנסייה. חיות משק מסתובבות חופשי ברחובות הכפר. אני ממשיך ברכיבה אל תוך כרמי היין האין סופיים. עובר ליד אגמים קטנים ושוב מתחבר אל הכביש המוביל לעיירה Cahul. בעיירה אקח מלון אסתובב קצת ברחובות. מחר אמשיך לרומניה.
10 ק”מ, 5 ק”מ, מאט את מהירות ל40 קמ”ש מתגלגל אל תוך העיר, מביט שמאלה, ישר, ימינה, אין פה נפש חיה. כל החנויות סגורות. אין איש ברחוב, הכול נראה סגור ונטוש. השעה רק 5 אחר הצהריים. אני מגיע למרכז העיר, ופה עוד יותר מדכא. אין לי הרבה ברירה אקח מלון ואצר בבוקר מוקדם. “יש חדר פנוי להלילה?” אני שואל את פקידת הקבלה. “כן, 27 יורו, אם אתה רוצה ארוחת בוקר זה עוד שני יורו.” “תודה”, אני אומר. “בבוקר אחליט לגבי ארוחת הבוקר.” היא מושיטה לי מפתח לחדר 510. המסדרון חשוך, אני מדליק את הפנס כדי לראות היכן המנעול, החדר סביר. את בגדי הרכיבה אני מחליף, “יאאלה אלך לקרוע את העיר העזובה. אנסה למצוא משהו לאכול. “איפה יש.מקום שאפשר לאכול?” אני שואל את הפקידה. היא מביטה בי ואומרת, “sorry no English,” בתנועות ידיים אני מסביר ואז היא הבינה, היא מסבירה לי עם הידיים, שמאלה, ימינה וכול מני תנועות, אני לא מבין כלום. בנימוס אני אומר “ספסיבה.” ויוצא לחפש.
לא רחוק מהמלון אני מוצא מסעדה חמודה. סלט אבוקדו עם גבינת בורטה, חזה עוף על הגריל, ציפס ושתי בירות, ששולחות אותי למיטה לשינה עמוקה.
שבע בבוקר, אני לובש את בגדי הרכיבה, עושה צייק אווט, נותן לפקידה את מפתח חדר 510, אורז את האופנוע וחוזר לפקידה: “אפשר להשאיר את האופנוע בחניה לחצי שעה? הולך לשתות קפה וחוזר”. “או קיי, אין בעיה” היא אומרת. אני יוצא לרחוב, הולך שמאלה, ואוו מה זה? ולא מאמין למה שאני רואה. העיר גדושה באנשים, צבע האפור הופך לצבעוני, שוק אחד גדול. חניות ,בתי קפה, מסעדות, דוכני אוכל, מאפיות. מוסיקה נעימה בסגנון רוסי או מולדובי מתנגנת מחנויות . מסעדות מוציאות שולחנות למדרכה, מגישות בירה ואוכל. משפחות, זוגות, ובודדים ממלאים את העיר. אנשים קונים מוכרים אקשן אמתי. אוירה מיוחדת יש פה. אני נכנס לבית קפה, שותה קפה ואומר לעצמי, “וואלה זה לא אמתי.” אני חוזר למלון, ניגש לפקידת הקבלה,
. – “יש חדר להלילה?” “כן, 27 יורו ללילה, אם תרצה ארוחת בוקר זה עוד שני אירו.” “אוקיי, בלי ארוחת בוקר בבקשה.” מושיטה לי את המפתח, שוב חדר 510. אני מוריד את הציוד מהאופנוע חזרה לחדר, עכשיו המלון כבר נראה הרבה יותר נעים ומוכר. מחליף את בגדי הרכיבה ויוצא אל העיר ההומה. כל העיר הפכה לשוק צבעוני אחד גדול, אנשים לבושים במיטב האופנה, מסתובבים בין החנויות והדוכנים וקונים הכול. אין קניון אין מקדונלד אין מותגים, והכול שמח יפה ונעים. ברחוב המקביל שוק פרחים צבעוני, אני מוציא את המצלמה ומצלם את האווירה. מחליף כמה מילים עם בעל חנות הירקות אני באנגלית והוא עונה לי בצרפתית. לא ממש אנחנו מבינים אחד את השני אבל מבינים את הכוונה. אישה אחת שואלת לפשר המצלמה והוא עונה לה “תייר, תייר.” עושה הבעה של מבינה ואני מצלם ללא הפסקה. השעה כבר אחרי שלוש. אני נכנס לאכול פיצה ולקינוח עוגת גבינה. עוגת הגבינה הכי טובה שאכלתי בחיי.
יושב, קורא על תורת הזמן של אלברט איינשטיין וחבריו. כותב, ולא שם לב איך שהזמן עובר. פתאום אני רואה שנשארתי לבד במסעדה. כבר ארבע וחצי, אני יוצא לרחוב, הכול סגור ומסוגר. אין חנויות, לא בתי קפה לא דוכנים ולא חניות פרחים. אני בליבי אומר, אני כבר מכיר אותך עיר חמודה, חוזר למלון מחויך. בוקר, אורז את האופנוע, לובש את בגדי הרכיבה, צייק אווט ושואל את הפקידה אם אפשר להשיר את האופנוע ליד הכניסה לחצי שעה, “בטח אין בעיה היא אומרת.” נכנס לרחוב ההומה לבית הקפה המוכר, שתי המוכרות שמכירות אותי מאתמול מחייכות אלי ושואלות, “קפה בלי חלב וסוכר נכון?” “כן בבקשה אם אפשר גם מאפה עם ריבה.” כייף לחזור למקום מוכר. יושב שותה קפה ונהנה מכול רגע. זהו, אני חוזר לאופנוע ומרחוק אני רואה עלמה צעירה בשמלה אדומה, יושבת על ספסל ושותה קפה, ממש מול האופנוע, ואני צלם משופשף, מיד שואל: “אפשר תמונה?” “כן” היא עונה. “אבל בלי הסיגריה בבקשה”. זורקת את הסיגריה, ואני אומר לעצמי “איזה תמונת סיום מדהימה”. לעיר שחשבתי שהיא כול כך רדומה. מניע את האופנוע וחולף על פני הרחובות העמוסים וההומים. מחייך לעצמי ואומר אויש Cahul את ממש חמודה, שהצלחת לעבוד עלי כל כך, את כזאת מיוחדת ומדהימה. אני יוצא מהעיר ברכיבה רגועה, מגלגל מחשבות על כול מה שהיה. נזכר בתהוריה של אלברט איינשטיין ושל ג”ליאן בארבור שהזמן הוא בעצם לא קיים, והוא רק אשליה. מחבר את זה עם אמירת פילוסופי הפיזיקה, שאומרים שהזמן הוא בעצם תולדה של המציאות החומרית, ואני אומר לעצמי: “אולי במולדובה הזמן באמת לא קיים והזמן בה הוא רק אשליה?” תור ארוך של משאיות מסיט אותי ממחשבותיי ומסמן לי שהגעתי למעבר הגבול…
