לא במקרה אני מעדיף להתמקם בקמפינג ולא במלון.
התלבטתי אם לקחת מלון בלב העיר, לבסוף העדפתי את הקמפינג שממוקם כ 10 קילומטר מהעיר.
ליסבון.
“איפה הקבלה?” אני שואל. “שם,” מצביע בחור צעיר. אני ניגש לעמדה האמצעית, “שלום יש לי אופנוע ואוהל,” “עשרים אירו ללילה.” אומר לי הפקיד. “רק לילה אחד?” הוא שואל. “כן “אני עונה. הפקיד מניח דף עם מפת הקמפינג, “פה ימינה. תבחר לך איזה מקום שאתה רוצה.” המקלחות והשירותים זה פה מימין.” הוא אומר. אני בוחר מקום, בין עצי אורן עם צל בכול שעות היום, לא רחוק, ולא קרוב מדי למקלחות. את הציוד אני מוריד מהאופנוע, את מזוודת האופנוע אני הופך לשולחן,
“היי שלום אומר לי בחור צעיר עם שני כלבים, מתפתחת שיחה בנינו. “אני שף, אבל עכשיו אני עובד פה בקמפינג וגר באוהל עם שני הכלבים.” הוא אומר.
השעה חמש בערב. זמן טוב לעשות קצת סדר, בכול זאת אני כבר חודש בדרכים. במיתקן הכביסה ידנית, אני מכבס את הכביסה המלוכלכת, מהתיק אני מוציא את הבגדים הנקיים ומקפל מחדש.
תשע בערב, נלסון השכן עובר לידי. “נלסון, אני נוסע לעיר, לאן כדי לנסוע?” “באיירו אלטו. יהיה לך כיף בשעות האלה.” “מעולה, תודה.” אני אומר. בודק במפה, עשרים ושלוש דקות נסיעה. אני נוסע בין רחובות צרים שנראים שייכים לתקופה אחרת. רובע באיירו אלטו? ואוו, איזו הפתעה. סמטאות צרות עם כבישי אבן, מסעדות ברים בתוך מבנים עתיקים, חיים אמתיים!! הרחובות הומים, הברים והמסעדות מלאים, והרחובות שמחים וצבעוניים. ואני? מתיישב בבר עם מוזיקה פורטוגזית, וכל הזמן מזכיר לעצמי שאני לא בברזיל. כבר אחת בלילה, נראה שהערב רק התחיל, אבל אני מרגש עייף, זמן לחזור לאוהל.
תשע בבוקר. המים על הגזייה, קפה ראשון. חושב אם להישאר עוד יום. ברור שאשאר, כיף פה. אני הולך למשרד לקבלה, מולי שלוש עמדות, לשמאלית אני ניגש. “שלום, אני רוצה להישאר עוד לילה, כן זה אני עם האופנוע והאוהל.” “עשרים יורו בבקשה.” אומר לי הפקיד. בינתיים הגיעה שכנה חדשה, הגיעה עם רכב מגרמניה, שלום היא אומרת, אני אנה, אנה מספרת שבדיוק היא מחליפה עבודה ובין לבין יצאה לחופשה. היא שולפת אוהל מובנה מגג הרכב ובתוך חצי שעה סידרה לה חדר.
לאן אסע? את המפה אני פותח, העיר ענקית, הרובע העתיק ליד הים נראה מעניין.
על האופנוע אני עולה, ולעיר אני נוסע. טיילת לאורך הים, סמטאות צרות, ברים מוזיקה, ואוו, מה שאני רואה. דוכני בירה, דוכני אוכל, מוזיקה, להמשיך לנסוע? איך אפשר, את האופנוע בצד המדרכה אני מחנה, לאורך הטיילת ברגל אני מטייל, ואל סמטאות אני נכנס. בתי קפה, מסעדות, מאפיות והכול בתוך הרובע העתיק. בדרך חזרה לאופנוע, מה אני רואה? להקה מנגנת? את זה אני ממש אוהב. איך לא, אני הולך לראות. להקת רחוב מנגנת שירים ברזיליים ומסביבם מסיבה אמתית.
כבר אחת עשרה בערב? איך שהזמן עובר. אני חוזר לקמפינג לא לפני שוטט ברכיבה ברחובות העיר. לאורך סמטאות שאני לא מכיר, אני מגיע לרחוב צר ויפה, ונשאר לקפה. במרפסת המסעדה אני מתיישב, תאורת הרחוב יוצרת אווירה נעימה.
בבוקר אני מתעורר, את האוויר מהמזרון אני מוציא , את שק השינה אני מקפל. רגע לפני שאני מקפל את האוהל, רגע לאן אני ממהר? שואל את עצמי. אין לי תשובה. עוד לילה? עוד לילה! אני מסדר את כל מה שקיפלתי, מחזיר את האוויר למזרן. בוקר טוב אנה, “עכשיו התעוררתי” היא אומרת. על כוס קפה אנחנו מחליפים מידע על נקודות עניין.
“להתראות בערב” אני אומר. אסע לעיר. לאן? לשוק האוכל כמובן. בדרך החוצה אני עובר בקבלה. לאיזה עמדה? לימנית כמובן. עוד לילה בבקשה, “אה, זה אתה עם האופנוע והאוהל?” כן אני אומר. “עשרים איירו בבקשה.”
לשוק האוכל אני נוסע. אחרי ארוחת בוקר, לבית קפה בסמטה ממול אני עובר, קפה, מוזיקה נעימה, מכנסים אותי לאווירת כתיבה.
היום אשאר בליסבון.
