מרץ.
עונת המעבר בין החורף לאביב.
לא בדיוק התקופה האידיאלית לצאת למסע ארוך באירופה, אבל כשזה בוער – זה בוער.
יש בי הרגשה של שיגרה, אין גירויים, קצת ריקנות או שעמום. הדחף לצאת רק הולך ומתחזק.
לאן? המחשבות מתחילות לנוע לספרד ופורטוגל.
ספרד עושה לי טוב, ובפורטוגל עוד לא הייתי. שילוב מנצח.
המחשבות האלה סוחפות אותי לאופנוע שבחניה. אני נעמד מול האופנוע, מתרגש מההחלטה לצאת למסע, ומתחיל להכין את האופנוע.
לתיקי הצד הקדמיים אני מכניס את הגזייה, כלי האוכל, קומקום קטן וקרש חיתוך.
בתיקי הצד שמתחת למושב נכנסים מלח, תבלינים, בקבוק שמן זית, רוטב סויה וקוביות אבקת מרק. קופסאות שימורים אקנה בדרך.
במזוודת האלומיניום הגדולה, תיק בגדים בצד אחד, ובצד השני את ציוד הקמפינג: שק שינה, אוהל, יריעה לאוהל, מזרן מתנפח, כרית מתנפחת, ופנס.
אה, רגע – שכחתי את הבד שאני פורש מתחת למזרן, הוא מצוין לבידוד מקור האדמה. טוב, זה ייכנס אחר כך.
בתיק מכל הדלק אני שם את המצלמה, העדשות (50 מ”מ, 55-250 מ”מ, ו-24-50 מ”מ), הגו פרו, מטענים, כבלים, ולדרמן + אולר, כמובן.
במזוודה האמצעית, כלי עבודה: איזולירבנד, ערכת תיקון תקרים, קומפרסור חשמלי, וכמעט שכחתי – תיק עזרה ראשונה.
מרגיש צפוף מדי. אני מציץ שוב על האריזה ומבין ששני תיקים עמידים למים על המזוודות האחוריות יפתרו את כל הבלגן.
אוי, איך שכחתי את הקפה.
זהו, האופנוע מוכן. עכשיו רק נשאר לתכנן את המסלול. אני מתרגש, זה הופך מוחשי כשאני מביט במפה.
האונייה יוצאת בשעה 14:00 מנמל פאטרס.
מרוב התרגשות אני לא מצליח להירדם, מתהפך מצד לצד עד הבוקר.
בסוף אני נכנע, קם ב-5:30. המקלחת מרעננת אותי, ואני לובש את חליפת הרכיבה.
כוס קפה, ואני יוצא.
מזג האוויר בהיר, שמשי וקר.
אני מטמיע את היעד בגוגל מפס ויוצא. חודשיים של מסע מחכים לי,
מה שמצפה לי גורם לי התרגשות ואושר.
אני לוקח את הזמן.
עוצר לקפה קטן בצד הדרך, נותן לעצמי רגע לנשום ולהתרגש.
לפאטרס אני מגיע מוקדם – שלוש שעות לפני הזמן.
במשרד הכרטיסים אומרים לי:
“יש איחור. האונייה תצא בשעה שבע בערב במקום בשעה שתיים.”
זה מפתיע, אבל אני זורם.
קונה כרטיס בכיוון אחד.
המוכרת מציעה לי ללכת לראות את הפסטיבל בעיר בזמן ההמתנה.
“יש לך המון זמן,” היא מחייכת.
אני עולה שוב על האופנוע,
רוכב אל מרכז פאטרס, לראות מה יש לה להציע,
בעיר שבה המסע שלי באמת מתחיל.
ברכיבה למרכז העיר אני חושב על הפסטיבל. “פסטיבל? בפאטרס? לא נשמע רציני,” אני ממלמל לעצמי. בראש אני מדמיין משהו קטן, אולי קצת מאולתר, אבל היי, יש לי זמן לשרוף, אז למה לא?
כשאני מתקרב למרכז העיר, פתאום אני מבחין במשהו שלא צפיתי.
אנשים בתלבושות צבעוניות ומושקעות זורמים לעבר המרכז. גם ברחובות הבאים אותו מחזה – משפחות, קבוצות חברים, כולם חלק מאיזו חגיגה ענקית.
אני מחנה את האופנוע ברחוב סמוך ומצטרף להמולה. המוזיקה כבר נשמעת היטב, קצבית ומלהיבה, והאנרגיה מתחילה לחלחל גם אליי. אני הולך בעקבות הקהל, ואז בום – תהלוכה ענקית. אלפי אנשים צועדים, כל קבוצה בתלבושת נושא ייחודית לה, מושקעת עד הפרטים הקטנים, זה עוצמתי.
כל כמה דקות עוברת קבוצה חדשה, וכל אחת מרשימה יותר מקודמתה. מוזיקה, ריקודים, צבעים בכל מקום. אני עומד שם פעור פה ושואל את עצמי – איך לא ידעתי על הקרנבל הזה קודם?
בזמן שאני עומד שם, נדהם מכל מה שקורה סביבי, מסקרן אותי איך הקרנבל הזה התחיל. אני קורא, ונדהם לגלות – מסתבר שהקרנבל, שנחשב לאחד הקרנבלים הגדולים והמרהיבים ביוון, התחיל בכלל כמשהו קטן. בשנת 1829, כשהעיר התאוששה מהכיבוש העות’מאני, משפחה איטלקית מקומית ערכה נשף מסכות. האירוע צבר תאוצה עם השנים, והשפעות הקרנבל הוונציאני הפכו אותו לאירוע שנתי.
הקרנבל עבר הרבה גלגולים, כולל הפסקות במהלך מלחמות, אבל מאז שנות ה-60 הוא הפך לפסטיבל רחוב ענק. היום, הוא משלב מסורות עתיקות, מופעים מודרניים, והדובדבן שבקצפת – תהלוכת יום ראשון הגדולה. השנה (2024) הקרנבל התחיל ב-21 בינואר ויסתיים ב-17 במרץ. אני נפלתי בדיוק על אחד הימים הגדולים, וכנראה שגם הכי צבעוניים.
זה מדהים לראות איך משהו שהתחיל באולם נשפים קטן הפך לחגיגה סוחפת שמושכת אלפי משתתפים ומבקרים מכל העולם. עכשיו אני מבין – הפסטיבל הזה הוא לא סתם רציני, הוא פשוט בלתי נשכח.
איך שהזמן רץ. מה שבהתחלה נראה כהַרְבֵּה זמן לשרוף, הפך ל־לא שמתי לב איך שהזמן טס.
הגיע הזמן לעלות על האונייה.
אני עולה על האופנוע ורוכב לנמל. איש עם אפוד צהוב מסמן לי מבטן האונייה. אני רוכב אליו, והוא מסמן לי איפה לחנות.
לוקח איתי תיק עם דברים שאני צריך ועולה לסיפון.
על האונייה, יש הרגשה שהזמן עוצר; יש זמן לנוח, לקרוא ולתכנן מסלול. אני עולה על הסיפון, ונושם את אוויר ים מלוח.
“בעוד חצי שעה נגיע לנמל Ancona.” מערכת הכריזה מודיעה. אני יוצא לסיפון ורואה מולי את העיר. עכשיו הסיפור שקראתי על העיר בזמן השייט מקבל משמעות: הסיפור ההיסטורי המרתק שהתרחש בשנת 1797, במהלך מלחמות נפוליאון. הצבא הצרפתי כבש את העיר והכריז עליה כבסיס אסטרטגי לכוחותיו באיטליה. האנקונאים, שהיו ידועים ברוחם העצמאית, ניסו להתקומם, נפוליאון עצמו ביקר בעיר כדי לוודא את דיכוי המרד. מסופר שבזמן שהותו בעיר, נפוליאון התפעל מהמיקום האסטרטגי של אנקונה והורה לבנות ביצורים חדשים. הוא התאהב בקסמה של העיר ובתושביה, אומרים עדויות לכך שכתב במכתב לאחד מפקודיו: “אנקונה היא שער לאיטליה – אם היא בידינו, איטליה בידינו.”
אני מביט על העיר מהסיפון, הסיפור על נפוליאון רץ לי בראש, הבניינים נראים גדולים יותר. רעש עמום שבוקע מחדר המנועים של האונייה מדמה לי תמונת היסטוריה מדהימה.
“בעוד חצי שעה נגיע לנמל Ancona.” מערכת הכריזה מודיעה. אני יוצא לסיפון ורואה מולי את העיר. עכשיו הסיפור שקראתי על העיר בזמן השייט מקבל משמעות: הסיפור ההיסטורי המרתק שהתרחש בשנת 1797, במהלך מלחמות נפוליאון. הצבא הצרפתי כבש את העיר והכריז עליה כבסיס אסטרטגי לכוחותיו באיטליה. האנקונאים, שהיו ידועים ברוחם העצמאית, ניסו להתקומם, נפוליאון עצמו ביקר בעיר כדי לוודא את דיכוי המרד. מסופר שבזמן שהותו בעיר, נפוליאון התפעל מהמיקום האסטרטגי של אנקונה והורה לבנות ביצורים חדשים. הוא התאהב בקסמה של העיר ובתושביה, אומרים עדויות לכך שכתב במכתב לאחד מפקודיו: “אנקונה היא שער לאיטליה – אם היא בידינו, איטליה בידינו.” השעה 16:00האונייה עוגנת ברציף.
אני רוכב מבטן האונייה אל כביש המוביל לבולוניה. הגשם לא פוסק ומתחיל להחשיך. אני לא רחוק מהעיר רימיני. הגשם מוסיף לרדת, אין ברירה – ואני רוכב אל העיר. אני מוצא מלון מפנק, נכנס לדלפק הקבלה, ולוקח חדר ללילה. במעלית אני פוגש שלושה ספורטאים, אני שואל אותם: “באיזה ספורט אתם עוסקים?”
“אנחנו נבחרת הכדורגל של איטליה עד גיל 21,” אחד מהם עונה לי. “כבוד,” אני משיב.
בחדר אני מחליף לג’ינס ויוצא למסעדה ממול למלון. כשאני מתיישב אני מרגיש את ההבדל מיוון. איטליה, איך לא. אני מזמין פסטה וטירה מיסו, בזמן שמכינים את האוכל במטבח אני בוחן את האנשים, את הלבוש ואת המלצרים. זה מרגש אותי לראות שאני בתרבות אחרת. האוכל כל כך טעים.
הגשם מוסיף לרדת, אני חושב אם להסתובב בעיר, אבל הגשם מוסיף לרדת בחוזקה, עדיף שאלך לישון. מחר מחכים לי מאות קילומטרים לעבור.
7:00 – אני מתעורר ללא שעון מעור, קודם אני אורז את האופנוע ואז הולך לאכול את ארוחת בוקר, הקפה מאוד טעים וארוחת הבוקר מפנקת. עוד קפה, ועוד אחד, זהו, צריך להמשיך.
אני עולה על האופנוע, יום בהיר היום, שמיים כחולים, איזה כיף. אני ממשיך לרכב בדרכים צרות, עובר עיירות, זה כל כך יפה פה. אני עובר ליד עיירה ומזהה סירות בתעלת מים שחוצה את העיירה. אני מטה את גופי שמאלה, והאופנוע פונה שמאלה אל תוך העיירה. אני עוצר ליד מדרחוב יפה לאורך תעלת המים. משאיר את האופנוע ליד הכביש וחושש קצת מגנבות. איש מבוגר שעובר לידי אומר לי בלי שאני שואל: “אתה יכול להיכנס לשם עם האופנוע.” אני עושה את מה שהוא ממליץ, אני מתקדם עם האופנוע מעט, לפתע נגלה לי מדרחוב יפה לאורך התעלה. סירות שטות, בתי קפה ובניינים ישנים ויפים. זה מה שאני אוהב. לצאת מארץ אחת, להגיע רחוק לארץ אחרת ולחוש את המעברים בין התרבויות, זה מרתק אותי.
עוד דרך ארוכה לפני. אני עולה על האופנוע ורוכב אל הכביש המהיר. כשאני רוצה לעבור מרחקים גדולים אני משתמש בכבישי האגרה.
כבר אחר הצהריים. רכבתי מחופי הים האדריאטי, ועכשיו אני מגיע לחופי הים הטירני. אני מוצא אתר קמפינג פתוח ומקים את האוהל.
אין לי כוח להכין ארוחת ערב, יש פה ליד פיצרייה טובה, זה רעיון טוב.
אוכל ואלך לישון, אני עייף, רכבתי המון היום.
דווקא ישנתי טוב הלילה באוהל, כמעט ולא התעוררתי, אבל קררר בבוקר. אני נכנס למקלחות הקמפינג ועושה מקלחת ארוכה, חוזר לאופנוע, אורז אותו ויוצא אל הכביש המהיר.
שעתיים רכיבה, ואני מבחין בשלט: “מונקו”. מונקו זה טוב – לא הייתי שם מעולם, והנה הזדמנות לראות את המדינה הקטנה והמפורסמת. אני נכנס למונקו, מטייל לאורך הטיילת שליד החוף. בתי קפה ומסעדות בכל פינה, אווירה יוקרתית כזו. פתאום מתחשק לי קרפ – ויש אחד ממש מולי. מושלם.
אחרי הקרפ אני חוזר לאופנוע וממשיך להסתובב בעיר. מונקו באמת יפה, ייחודית – הכול כל כך מסודר ומטופח. אני נהנה, אבל אין מה לעשות, ספרד מחכה לי.
אני חוזר לכביש המהיר, מכוון את עצמי לכיוון פיגרס שבספרד. הדרך עוד ארוכה, אבל ההתרגשות של היעד הבא לא עוזבת אותי.
תודה שקרתם את הפוסט.
