Jay ישן בקרוון. אני באוהל, אני מתארגן, אורז את האופנוע ומתיישב ליד שולחן הפיקניק.
אני מנסה לאתר את כביש 170, Jay ועוד רוכב שפגשתי בדרך המליצו לי לרכב את הכביש הזה. הכביש עובר לאורך Rio grande צמוד לגבול ולאורך מקסיקו. אני מתכנן את הדרך ללוס אנג’לס ומנסה לשלב דרכים יפות.
כמה מייל זה עד לוס אנג’לס? איפה המיילים פה, אה, זה 1150 מייל , כמה זה בקילומטר… או, ואוו זה 1850. 17 שעות רכיבה ללא הפסקות.
שבע בבוקר – האופנוע מוכן. לרגע אני מתלבט אם להכין קפה או לצאת לדרך. דלת הקרוון נפתחת. Jay יורד מדרגה בידו כוס קפה. “הכנתי לך כוס קפה.” Jay נשאר לשבת על מדרגות הקרוון, אני שותה את הקפה על שולחן הפיקניק שמולו ושואל אותו איפה הכניסה לכביש 170. ” אחרי תחנת הדלק תפנה שמאלה, זה ייקח אותך לכביש 170.” “להתראות” אני אומר. עולה על האופנוע ויוצא אל הדרך.
אחרי כמה מיילים הכביש נצמד לנחל, ממשיך לאורכו לפעמים קצת בורח לגבהות ושוב חוזר צמוד לנחל. מאוד יפה פה. אני פונה שמאלה בשביל עפר שמוביל אותי אל הנחל. אני יורד מהאופנוע יואו כמה יפה פה. מוציא בננה מהתיק, מצלם כמה תמונות וחוזר אל הכביש. 
על הכביש רכב פטרולים מחפש מבריחי גבול. אני ממשיך עוד כמה עשרות מיילים, עוצר ליד קובצת סוסם חופשיים, עוצר לצלם אותם ומתקדם לעבר עיירה קטנה.
אמלא דלק, גם את מכלי הספר. כשאחצה את מדבר טקסס לא אפגוש תחנות דלק או ישובים. יש לי הרגשה מוזרה כשאני נכנס לתחנת הדלק. אני מרגיש שאני במקסיקו, מי שמסתובב בתחנת הדלק זה מקסיקנים. המוכרת מדברת ספרדית. אי אפשר לטעות. עוברת בי מחשבה: אולי אני במקסיקו? עברתי למקסיקו ולא שמתי לב? לא יכול להיות. לייתר ביטחון אני שואל את הבחור שמתדלק לידי “זה ארצות הברית” עונה לי בחור.
אני מלא בדלק בכל מכל אפשרי שיש על האופנוע ורוכב צפונה על כביש 67 לכיוון Marfa, עיירה קטנה לפני המדבר. אצטייד באוכל ומים להמשך הדרך. אני מתקדם אל תוך המדבר, משני צדי הדרך מרחבים מדבריים ענקיים. אני יכול לראות את אדי החום מתמזגים עם האופק. עשרות מיילים והנוף לא משתנה. מלבדי, רק את רכבי משמר הגבול שמפטרלים לאורך הכביש אני פוגש. בפנייה הבאה אפנה שמאלה אל כביש 90, אל העיירה Marfa, הכביש חוצה את העיירה, משמאלי אני מבחין בבחור יושב במרפסת שמנגן בגיטרה. אני מסובב את האופנוע ומדומם מנוע. “אתה מנגן מאוד יפה.” אני אומר. הוא ניגש אלי ומושיט לי כרטיס ביקור, “יש לי פייסבוק” הוא אומר. ” אפשר לצלם אותך?” אני שואל. “בטח” הוא אומר. אני נשען על האופנוע בזמן שהוא מנגן שירים משנות ה 70 בצורה מושלמת. אני מבקש ממנו שינגן שיר “if not for you”. “ואוו אתה מנגן את זה מושלם” אני אומר. ” הייתי נשאר פה אתך עד מחר אבל חייב להמשיך.” אני אומר.
כמה מאות מטרים בהמשך יש סופר מרקט. אני מחנה ליד טנדר ישן. קונה עוד מים ואוכל ויוצא אל הדרך.
אני מתרגש מעוצמת המדבר. זה ענק, זה עצום. הכביש ישר ולאורך לאורך עשרות מיילים אני רוכב בקצב של 90 מייל לשעה. אין רוח, זה כמו לרכב בתוך בועה. מרחוק אני רואה קטר מתקרב, הוא גורר אין סוף קרונות. קצה הרכבת מתחבר עם האופק. לפני שהוא חולף על פני אני מנופף לשלום, נהג הקטר מחזיר לי צפירה עוצמתית לשלום, התקשורת בנינו גורמת לי לצחוק. דווקא כשאני לבד אל מול עוצמת הטבע הזו אני רגוע שליו ומאושר, מחובר לעצמי בכל חוש אפשרי. עדיין במהירות 90 מייל לשעה, ומרגיש מרחף.
תיכף אגיע לכביש 10. לוקח הוא לוקח אותי לכביש 8, שמכניס אותי אל תוך מדבר ניו מקסיקו. מדבר קיצוני יותר, מרגיש מאיים. המחשבה שאם יגמר הדלק, או תקלה עוברת לי בראש. אני חושב על זה: כשתהיה תקלה נפתור אותה. האוויר הופך לחם מאוד, כנראה בגלל שכבר צהריים. כדאי שאעצור להוריד שכבות בגדים ולפתוח את פתחי האוורור במעיל ובמכנסי הרכיבה.
שתיים בצהריים – אני עוצר במקום עם כמה שולחנות וצל בצד הדרך. את האוכל שקניתי בעיירה אני פורס על השולחן. המים בצידנית הקטנה עדיין קרים. אני שותה המון, הנסיעה מייבשת. אני מניח את הראש על השולח, תופס תנומה קלה וממשיך אל הדרך.
בשביל רכיבות כאלה התקנתי את הרגליות על המגן, אני מרים רגליים. פלייליסט מתנגן בקסדה, הצידנית משמשת משענת גב, כך אני יכול לרכב שעות. אבל מה זה הדבר הזה שם ממול – גוש עננים שחור ומאיים. הכביש מוביל אותי בדיוק איליו. זה לא נראה טוב. אולי זו סופת טורנדו? זה גדל ככול שאני מתקרב. מעניין, השמיים סביב כחולים ללא ענן אחד,רק הדבר הזה תלוי בשמיים.
טיפות גשם מצטברות על הקסדה כשאני מתקרב. אני מאיץ את המהירות ל 100 מייל לשעה (160 קמ”ש) כדי לנסות ולהספיק לחמוק מהדבר הזה. אני לא היחיד שמאיץ את המהירות, כל הרכבים נוסעים באותה מהירות כמוני. זה לא נראה טוב, חייב לברוח. הגשם מתחזק, רוח חזקה משתוללת, רגע לפני שהגוש הזה מכסה אותי אני מצליח לחומק ממנו. ואוו, זה היה מפחיד. אני מסתכל במראה ומנסה להבין את התופעה הזו. אני בטוח שזה טורנדו.
השמיים חוזרים להיות כחולים ורגועים.
כבר ערב, מתחיל להחשיך, אני רוכב ברציפות מהשעה שבע בבוקר, עוד מעט השעה שבע בערב. נדמה לי שעברתי שש מאות מייל היום (965 ק”מ). כדאי שאמצא מוטל. אתקדם עד ליציאה הבאה.
כן יש פה מוטל. אני מאוד רעב. לפני שאני נכנס למוטל כדאי שאוכל משהו. מקדונלד, זו המסעדה היחידה שפתוחה. אני כנס לאכול, אבל מפחד להשאיר את האופנוע לבד. כל כמה דקות אני יוצא לראות שהוא בסדר. אולי סתם אני פרנואיד אבל האנשים פה נראים מוזר. יהיה נכון ללכת למוטל.
“יש חדר פנוי בקומה השלישית, אבל אין מעלית, מקולקלת.” אומרת לי פקידת הקבלה. “לא נורא, אשאיר את הציוד על האופנוע. אקח רק את מה שאני צריך.” אני אומר.
“היי Jay, מה שלומך? הגעתי לניו מקסיקו.” אני אומר” הבטחתי לו שאתקשר כשאחנה בערב. “הראל, אל תשאיר ציוד על האופנוע, כשהייתי פעם אחרונה בניו מקסיקו ישנתי במוטל וגנבו לי את כול הציוד מהאופנוע.” הוא אומר. אני לא לוקח סיכון וחוזר לאופנוע. בשתי נגלות אני עולה עם הציוד דרך המדרגות לקומה שלישית. כייף לנוח אחרי יום נסיעה ארוך. אחרי מקלחת אני נכנס למיטה, מניח את הראש על הקראת ומנסה לשחזר את הדרך שעברתי היום.
חמש בבוקר השעון מצלצל.
אני לבוש כפפות חורף, עוד חולצה חמה . עדיין חושך וקר. ארוחת בוקר סטנדרטית מוגשת בלובי. קפה ובייגל עם גבינת שמנת, עוד קפה אחרון לפני שאני יוצא, ועולה על האופנוע חזרה לכביש. בשלט ענק “ברוכים הבאים לאריזונה.” אני מבין שעכשיו אני באריזונה.
המדבר משתנה, כהה יותר. קקטוסים בצדי הדרך, אני רוכב במשך שעות, עוצר רק כדי למלא דלק.
השעה שלוש אחר הצהריים. אני נכנס לתדלק. מה זה המחיר הזה 4.99 לגלון. בטקס וניו מקסיקו מחיר גלון בממוצע 2.8 דולר לגלון. “ברוך הבא לקליפוניה” אומר לי בחור שמתדלק ליד. אה, הגעתי לקליפורניה. אני אומר לעצמי. לא ראיתי שלט ברוכים הבאים לקליפורניה. יופי, אם כך לא נשאר לי הרבה עד לוס אנג’לס. עם הרגשה של עוד מעט אני מגיע, אני יושב לנוח. מזמין דונט וקפה. ומביט באופנוע מהכיסא. שעה עוברת ואני חוזר לדרך. עומס התנועה בכביש המוביל ללוס אנג’לס מטורף. חמישה מסלולים והכל פקוק. שלוש וחצי שעות לוקח לי להגיע לבית של אייל. בתשע בערב אני מגיע באפיסת כוחות. 650 מייל (1040 ק”מ) 16 שעות רכיב רצופה. אייל שומע את רעש האופנוע ויוצא לקראתי.
אייל חבר טוב מהשרות הצבאי, הרבה יותר מחבר. הוא דואג שארגיש נוח מגיש לי אוכל חם וביתי שכול כך חסר לי. מחמם לי את הלב. אנחנו נשארים בסלון לדבר ולהשלים פערים.
בועז שראה את הפוסטים שלי בפייסבוק מזמין אותי לארוחת צהריים, תמי ששומעת שאני אצל בועז מתקשרת “אתה חייב לבקר את איתן”. אחרי ארוחת צהריים מדהימה עם בועז אני נוסע לבגיד שלום לאיתן ושרון – חברי ילדות מהמושב.
אני מבלה עוד יום עם אייל ומשפחתו. אייל מוציא את האופנוע שלו מהמחסן, מרכיב את דור הבת שלו, ואנחנו רוכבים בייחד לקנות אופנוע לדור, לקראת ערב אנחנו חוזרים עם שלושה אופנועים.
בעוד חודשיים אחזור, ואמשיך את המסע. היום בערב אטוס. אייל מכניס את האופנוע למחסן. פה הוא יישאר עד שאחזור. אייל מסיע אותי לשדה התעופה, אנחנו עוצרים בדרך במסעדה ישראלית, אני בולס חומוס, שניצל ועוד כמה דברים שאייל מזמין.
אחר הצהריים – צייק אין. אני ממתין בשער 35, העלייה למטוס בעוד 35 דקות. סוויס אייר תיקח אותי לשוייץ. במערכת הכריז: הדיילת מודיעה “קבוצה מספר 2 לעלות למטוס” אני מתיישב, מהדק חגורה, 15 שעות טיסה לפני.
