במהירות של 40 קמ”ש, אני חולף על פני תור ארוך של משאיות הממתינות לעבור את הגבול לרומניה,
אני עומד מול מחסום מעבר הגבול, שוטר צעיר מסמן לי להמתין, ובתנועת אצבע על שעונו הוא מסמן לי שעוד שעה המחסום יפתח. אני מביט במחסום, מביט לאחור, קילומטר מאחור חלפתי על פני תחנת דלק. אני מסובב את האופנוע אל תחנת הדלק, מוציא מהכיס כמה שטרות מקומטים ונותן למתדלק. חמישה וחצי ליטר והמשאבה נעצרת. אני חוזר למחסום הגבול, שכבר פתוח, 10 דקות המתנה ואני רוכב בכבישי רומניה. רוכב לאורך כפרים, עיירות. בGPS רשמתי וארנה בולגריה ככיוון כללי. אני מתרחק מהכפר האחרון שעברתי. עכשיו הרכיבה לאורך מישור אדיר וארוך. רוח צד חזקה מטלטלת את האופנוע. האופנוע נוסע עם הטיה חזקה שמאלה כדי להתנגד לרוח. משאית מגיעה ממול ויוצר מערבולות אוויר חזקה. חוסר שליטה רגעי על האופנוע מבהיל אותי מאוד. שוב מגיעה משאית מולי, אני נשכב על מיכל הדלק כדי להקטין התנגדות. שלטים מראים את הערים שבדרך, קונסטנצה נמצאת בכול שלט שאני רואה. אני עוצר, פותח מפה, העיר ממש על הדרך שלי , אני קורא על העיר, רשום פה שהיא בירת הקייץ של רומניה. קורא עוד קצת היסטוריה על העיר, ומגלה שיש לה את אחד הנמלים הגדולים באירופה, והוא היחיד שמאפשר עגינת אניות גדולות לאורך הים השחור. יש פה עוד משהוא מעניין. בשחר ההיסטוריה הגלו לעיר את אובידיוס, לשמונה שנות חייו האחרונות. הוא היה משורר רומאי שכול חטאו היה, שכתב שירים שלא ברוח התקופה. יש בה קזינו עתיק שכיום לא משמש כקזינו אבל עם היסטוריה מרתקת בגלגוליו הקודמים. מד הטמפרטורה בלוח השעונים מראה 39 מעלות, והשעה רק 14:00 זה מספיק לי לקבל החלטה להיכנס לעיר. אני רוכב אל הרחוב הראשי. רוכב לאט, פותח את משקף הקסדה, את רוכסן המעיל. רוח ים מקררת אותי, חולף על פני הנמל אני רוכב לאורכו עד העיר העתיקה. הנה הקזינו העתיק, ועוד בניינים מפוארים מהתקופה. אני מגיע אל מרינה קטנה. מחנה את האופנוע ומתיישב במסעדה על המים, מזמין מנת דג עם רוטב אדום, נשאר לשבת עד שיתקרר שמזג האוויר יתקרר. חמש בערב זמן להמשיך. עכשיו הרבה יותר נעים.
הנוף הופך הררי וירוק, לא נשאר לי הרבה קילומטרים עד העיר הבולגרית. מתחיל להחשיך והדרך מתפתלת אל תוך יער שמסתיר את שארית האור יום. מזג האוויר משתנה במהירות, עננים שחורים מאיימים להוריד גשם, אני מהסס אם להמשיך, בינתיים אורות הברקים נעשים הרבה יותר קרובים, אני יכול להריח את הגשם שמתקרב, טפטוף קל מתחיל, ברור לי שעוד מעט יתחיל גשם חזק. אני נכנס למתחם קמפינג, עוצר וחושב מה לעשות. עדיין מנקרת בי המחשבה לחזור לעיר ולקחת מלון. מבעד לרעש המנוע אני שומע קול במבטא רוסי מדבר אלי באנגלית. “היי, אומרים שהולכת להיות סופה רצינית עם ברד, אתה יכול למקם את האוהל מתחת לגג וגם להכניס את האופנוע.” רעיון טוב אני אומר. “נעים מאוד קוראים לי הראל.”
אני פורק את הציוד מהאופנוע, מקים את האוהל, מכין ארוחת ערב בזריזות. ארתור מצטרף אלי, הוא מספר שיצא בינואר עם האופנוע מרוסיה לגאורגיה, ארמניה, משם לתורכיה ומשם לבולגריה. תוך כדי שיחה מגיע בחור צעיר, “שלום אני יוהנס.” יוהנס הגיע לבד עם קרוון מגרמניה לקמפינג, הוא אומר שמאס בחיי העיר. אין לו תכוניות להמשך, הוא עונה כשאני שואל אותו לאן הוא ממשיך. יוהנס הולך רק יחף, הוא אומר שיחף זה בריא. הראיתי להם תמונות מהטיול במולדובה ומטיולים אחרים. יוהנס ביקש כמה תמונות שאהב אין לו טלפון חכם, הוא נגד קידמה. רשם לי את המייל. יש לו מצלמה אבל משום מה לא יוצאות לו תמונות ברורות, הוא אומר לי. אני מסביר לו על המשולש הקדוש בצילום, על צמצם, מהירות התריס ו ISO, “אתה חייב להיגמל משימוש באוטומט כשאתה מצלם.” אני אומר לו.
אני עייף מאוד, כבר חצות. רעמים, ברקים, גשם חזק יורד. אני שוכב על המזרן ובתוך שק השינה, זה מרגיש לי נעים ומוגן, מחשבות על היום שהיה, ואני נרדם. לא מצליח לא זוכר את הנקודה שבה צללתי לשינה עמוקה.
רעש דלת נפתחת מעיר אותי. ארתור יוצא מהחדר, תשע בבוקר, ישנתי המון. אני מאלתר ארוחת בוקר, אורז שנשאר מאתמול, ביצים קשות, ומעט רוטב סויה. “ארתור בוא לאכול.” אני קורה. “הזמנתי ארוחת בוקר מהמסעדה בקמפינג” הוא משיב. “תטעם זה טעים” אני אומר. הוא טועם, הולך למסעדה וחזור לאכול איתי. “ארתור למה הלכת למסעדה?” אני שואל. “לראות אם אפשר לבטל את ארוחת הבוקר. הוא עונה.” “שלך ממש טעימה וכייף לי לאכול אתך.” אחרי כמה דקות יוהנס מצטרף. אנחנו מחליפים פרטי קשר, יוהנס אימייל, ארתור מעדיף טלגרם. אנחנו מבטיחים לשמור על קשר. אני אומר להם: “לא משנה איפה תסתובבו, אני כבר אמצא אתכם.” השעה 11 בבוקר. האופנוע ארוז ומוכן להמשך. בזווית העין אני מביט בדרך העפר, שנראית יותר כמו עיסת בוץ אחרי הגשם. נפרד לשלום ויוצא אל הדרך. 150 מטר רכיבה, הדרך מרגישה כמו משטח החלקה. חריצי הצמיג מתמלאים בוץ, הצמיג האחורי מאבד אחיזה, הופ! אני על הרצפה. מרים את הראש ורואה את שני החברים החדשים רצים לעברי. יוהנס יחף, הבוץ הרטוב יוצא מבין אצבעות רגליו, ארתור עם נעליים שנראות כמו סירות בוץ. “הכול בסדר, רק תעזרו לי להרים את 350 קלו האלה. ” אני אומר להם. אני מתיישב על האופנוע נוסע לאט, הפעם לא על הדרך הבוצי, אלא על העשבים שבצידה של הדרך. ארתור ויוהנס תומכים באופנוע מהצד עד לאספלט. מנפנף לשלום. כמה טוב שיש חברים. במשך חצי קילומטר הבוץ עף מהצמיגים לכול הכיוונים. זהו, אנירוכב לכיוון שירוקה לקה, משם לסלוניקי יוון.
מרומניה לבולגריה
שירוקה לקה
